ABDL ישראל

האתר הרשמי של אוהבי החיתולים בישראל

סיפור קצר מתורגם: "תופעות לוואי"

אוליבר לקח את הכדורים שלו, לבש את "תחתוני הלילה" שלו ונכנס למיטה. "אז, את חושבת שאלו יעבדו?" הוא העיף מבט בחברתו.
"הם אמרו שזה ניסיוני". סטפני ענתה. "אבל נראה. אם הם יגרמו לך להפסיק להרטיב את המיטה, זה בהחלט אומר פחות כביסות"
"סטף," הוא אמר והסמיק. "דיברנו על המילה הזו...
היא גלגלה את עיניה. "אני מצטערת. תאונות הלילה שלך. בכל מקרה, אני עדיין חושבת שה "תחתונים" האלו הם בזבוז כסף. הם דולפים יותר ממחצית הלילות, ו-...
"למה אנחנו צריכים לדבר על זה?" אוליבר ילל. "הכדורים יטפלו בהכל. אין יותר הרטבת לילה. זה מה שהם אמרו."
למחרת בבוקר אוליבר התעורר למיטה יבשה. "יש!!!" קרא בקול.
סטפני כל כך נבהלה שהיא כמעט נפלה מהמיטה. "הא? מה קורה?"
"אני... סליחה," אוליבר הסמיק. "פשוט התרגשתי. הכדורים עבדו!"
"מעולה." סטפני פיהקה והתיישבה. "טוב... אני מניחה שאני ערה. אני הולכת לשתות קפה."
אוליבר הנהן, צופה בה הולכת.
הוא גם לא היה ממש עייף. למעשה, הייתה לו הרבה אנרגיה, אם כי היא היתה מכוונת בצורה אחרת...
אוליבר החליק את התחתון המרופד עד לקרסוליו והושיט את ידו אל הטישו ליד מיטתו.
לא לקח לו הרבה זמן. ברגע שהחל ללטף את הפין שלו, כמעט מיד... "אאה!" הוא התנשף. זה היה מהיר ופתאומי, והוא הרגיש את עצמו גומר, מתיז על המיטה בעוצמה בלתי צפויה. הוא התיישב והביט מטה אל הנזק.
השלולית שנוצרה על הסדינים שלו הייתה דומה לזאת שהיתה לו אחרי "תאונה" בלילה... "אני... אה..." זה... לא...
הוא קם מהמיטה במבוכה, הפשיט את הסדינים ואחז בהם בידיו. הוא לא רצה להסתובב עירום, אז הוא לבש זוג מכנסיים קצרים לפני שיצא מהחדר לכיוון חדר הכביסה. זה בסדר. תקלה מוזרה, זה הכל. שום דבר שכביסה לא תתקן.
הוא זרק את הסדינים לכביסה, הוסיף אבקה, הדליק את המכונה ואז פנה ללכת.
"אה-אהה!" הוא התנשף, כשפרץ פתאומי של תחושה הפך לאורגזמה נפיצה וגרם לו לגמור למכנסיים הקצרים שלו. הוא רעד כשהתענוג חלף.
כשהביט כלפי מטה על עצמו, זה נראה פחות כאילו הוא חטף אורגזמה ויותר כאילו הרגע השתין במכנסיים שלו.
"יש לך קצת בעיות?" שאלה סטפני כשהיא נשענת על פתח הדלת, אוחזת בספל קפה טרי. "אתה יודע שאסור לאונן בזמן לוקח את התרופה, נכון?"
הוא הסתובב, פניו האדימו מולה. "הא?"
"חכה" היא הורידה את המשקה. "אתה לא קראת את הניירת? מותק, זה ניסוי ניסיוני. הם הזהירו אותך שלא... וואו, באמת הרטבת את המכנסיים שלך.
"אני... אני אפילו לא יודע מה גרם לזה," אוליבר הודה, משפיל מבט. "זה רק קרה." "ובכן..." סטפני שלפה את הטלפון שלה ופתחה אימייל כדי שתוכל להראות לו.
"זה אומר כאן, שאוננות עשויה לגרום לשפיכה מוקדמת ולהחמרה בבריחת השתן- משך התסמינים כרגע לא ידוע. נראה שהבאת את זה את עצמך, אוליבר."
"אבל... רגע, אני לא יכול-"
היא גלגלה את עיניה, סגרה את הטלפון שלה והחלה ללכת. "תוריד את המכנסיים הרטובים שלך ואז לך להכין משהו לשתות. אני מיד חוזרת."
"לאן את הולכת?" הוא קרא אחריה, מרגיש חסר אונים כשהוא עומד שם במכנסיים קצרים ספוגים.
"לחנות." הסבירה סטפני. ה"תחתוני לילה" שלך לא יהיו קרובים מספיק כדי להתמודד עם תאונות כאלו. אני מביאה לך חיתולים אמיתיים."
אוליבר יכול היה רק לפעור את פיו כשהיא הסתובבה, לקחה את המפתחות מהדלפק ואחזה את ארנקה בידה, מחייכת לעצמה. בבית המרקחת שני רחובות משם היו כמה סוגי חיתולים, אבל היא ידעה שהמקום הטוב ביותר ללכת אליו הוא קצת יותר מעבר לעיר. היא לא התכוונה להשיג לאוליבר שום דבר זול או דיסקרטי, היא התכוונה להשיג את החיתולים הכי עבים שהיא יכלה למצוא בכל העיר.
היא הרגישה חכמה על שחשבה קדימה ושחיפשה מראש אלו חנויות מחזיקות אלו מותגים. זו הייתה החלטה טובה, להחתים אותו על התרופה הניסיונית ההיא בלי שידע את תופעות הלוואי. עכשיו אדאג להשאיר אותו בחיתולים כל הזמן"

(סוף)
סיפור ABDL: ארוחה עם דאדי

מאיה התפתלה בקוצר רוח בכיסא התינוק שלה כשהדאדי שלה התחיל לחמם צנצנות של מזון לתינוקות. הצעירה היפה בת ה 22 ורודת הלחיים לבשה רק חיתול שהחלק הקדמי שלו היה מעוטר בציורים צבעוניים, וסינר צהוב שעליו נכתב "הסירחון הקטן של דאדי" ומתחת תמונה של דובון מצויר לובש חיתול. מושב הפלסטיק של הכיסא התפצפץ מתחתיה והחיתול שלה רשרש והתכווץ בזמן שהיא התפתלה במושב. מכל הרעש, דאדי היה מודע היטב לסיטואציה בלי צורך להימנע ממשימותיו החיוניות לפני ארוחת הערב.
"תפסיקי להתפתל מאיה או שדאדי יתעצבן."
בכיסא התינוק שלה, שהיה עשוי עץ לבן וורוד עם מגש פלסטיק גדול שכלא היטב את יושביו בתוכו, מאיה נשפה ושילבה את זרועותיה בדרמטיות. זו הייתה שגרה מקובלת שלה בזמן ארוחת הערב, ודאדי כבר עשה את דרכו לעבר הכיסא התינוק כדי להוריד את המוצץ הורוד הגדול משולחן המגש ולהניח אותו בתוך הפה של התינוקת הכועסת. מאיה מצצה את המוצץ בקול רם.
מאז שנפגשו באינטרנט, אריק מילא תפקיד הורי במיוחד עבור מאיה. הם התעניינו במשחקי גיל ובחיתולים ולמרות ששניהם בדרך כלל מחליפים בין תפקיד המטפל לתפקיד הנשלט בקלות, אריק ידע מיד שהוא רוצה לטפל במאיה באופן בלעדי. אף שבדרך כלל לא היה אסרטיבי או דומיננטי אריק ראה באישה השופעת בעלת השיער הבלונדיני תמימות והתרגשות שהוא רצה להגן ולחתל לנצח.
מאיה אהבה להיות תינוקת ומאז שעברה לגור עם אריק לפני שנתיים, זכתה לטיפול כל הזמן. אריק יצר הכל בצורה מושלמת עבור אישה בגודלה, חדר ילדים משלה עם עריסה, שידת החתלה ולול, העגלה שלה, מושב מכונית וארון בגדים מלא בחיתולים ובגדים ילדותיים. החיים שלה באמת היו של ילדה בת שנתיים. משהו שאריק תיאר לעצמו שלעולם לא יקרה, פנטזיה שהניח שלעולם לא תתגשם.
עם זאת, זה היה גם מה שגרם למאיה לשנוא ארוחות. היא הרגישה מרוצה מאוד מהחיים שסיפק לה הדאדי שלה, אבל לעומת זאת נמנעו ממנה מטלות פשוטות ושגרתיות של מבוגרים. אלה הם עניינים שרוב האנשים היו לוקחים כמובן מאליו, בדרך כלל, אבל מאיה חשה פגוע מכך שנשללה ממנה הרשות והפריבילגיה לעשות את הדברים הפשוטים האלה.
משימה אחת כזו הייתה להאכיל את עצמה ללא סיוע. מאז שעברו לגור יחדיו מאיה הוזנה בכפית בכל ארוחה ובבקבוק בשביל כל משקה. פעם, דאדי שלה נתן לה להאכיל את עצמה בספגטי עם האצבעות שלה, אבל היא עשתה כזה בלאגן עד שאריק חשב שעדיף לא לתת לה לנסות זאת שוב.
מוכנה מותק?" אריק שר בשמחה כשהסתובב מהדלפק עם ארבע צנצנות גדולות של מזון תינוקות שחומם בקפידה וכפית פלסטיק צבעונית. מאיה גלגלה את עיניה בהגזמה, דאדי שלה היה מביך כל הזמן. "בואי נראה אם ​​את מצליחה לאכול יותר ממה שנמרח לך על הפנים היום!" זה עורר גלגול עיניים נוסף, מלווה כעת גם בגניחה נסערת.
כשהניח את הצנצנות בזהירות על המגש שלפני מאיה, אריק סובב את המכסה של הצנצנת הראשונה ולקח ממנה כף קטנה ובדק פעמיים את הטמפרטורה מול שפתו. "מממ, מחית תרד ובשר בקר טעים בכדי להתחיל את היום"
"לא סיימנו כבר עם הדבר הזה?" מאיה אמרה בקול עצבני.
"מאיה, אם לא תפני אליי כמו שצריך, אני אוציא אותך מכיסא התינוק ואשים אותך על ברכי לעונש." מאיה שוב התפתלה בכיסא אך הודתה בחוסר רצון בתבוסה. מאיה ידעה היטב שאריק מסוגל להרים אותה ממושבה וידעה טוב מדי שאם זה יקרה היא תענש ותקבל ספאנקים בישבן עד שיהפוך לאדום.
"סליחה דאדי." היא התפרעה בעצבנות כשאריק הושיט את ידו להסיר את המוצץ מפיה. אריק גרף במהירות כף כבדה מהצנצנת וכיוון אותה לעבר פיה של הילדה הקטנה והעצבנית שלו. הכפית התנגשה בפניה של מאיה לפני שהספיקה לפתוח את פיה. כשהצליחה לאכול את תכולת הכפית היא נשארה עם העיסה הדביקה מרוחה על סנטרה ואפה.
ברגע שהצנצנת הראשונה התרוקנה הם עברו לשניה. הפעם זו היתה אפונה והודו. למרות ההבדל הקל בצבע הטעם התפל הזה היה דומה להפליא לצנצנת הראשונה ומאיה היתה בטוחה שאם התוויות לא היו שונות, היא אפילו לא היתה שמה לב שהטעם שונה.
עד סוף הצנצנת השנייה גם לחייה וסינרה של מאיה היו מכוסים באוכל וכן המגש שלפניה. אריק דחף את המחית הרכה מהצנצנת לפיה של מאיה במהירות, וזה הביא לאינספור התלכלכויות. מאיה היתה בטוחה שהדבר נעשה ברובו בכוונה. למרות שהיא לא אהבה להיות מכוסה באוכל, אפילו היא העריכה כמה זה תינוקי וכמה חמוד זה חייב להיראות.
באמצע הצנצנת השלישית, מחית כרובית שלפחות טעמה היה שונה במובהק מהשתיים הראשונות, מאיה הרגישה את החיתול שלה מתחמם. היא השפילה את מבטה וראתה נקודה רטובה גדלה ומתרחבת כשהשתן נספג בחיתול שלה. אריק התכופף להציץ גם מתחת למגש והתבונן בסקרנות כשהנקודה הרטובה גדלה ועטפה לחלוטין את חזית החיתול של מאיה. אריק חייך בחום כשחזר ממתחת למגש.
"ילדה טובה! את בהחלט יודעת איך להשתמש בחיתולים שלך!" ההתלהבות והעידוד של דאדי שלה היו מדבקים ומאיה החזירה לו בחיוך זוהר מלווה בצחקוק שובב. עד כמה ששנאה את זמני הארוחה היא אהבה שבחים.
אחרי הצנצנת השלישית הגיע הקינוח, פודינג אורז. זה היה האהוב המוחלט על מאיה מכל מאכלי התינוקות והיא אכלה בשמחה כל כפית ברגע שהגיעה לפיה הנלהב. הקינוח תמיד הרגיש כמו פרס בסוף ארוחה, ושום דבר אחר לא היה משמח יותר מפודינג אורז.
אריק הניח בקבוק במיקרוגל עבור מאיה לפני שניגב בעדינות את פניה עם מטלית לחה, הסיר את הסינר המטונף שלה ואת המגש המלוכלך ועזר לה בעדינות לרדת מהכיסא. המיקרוגל צפצף ולאחר שהוציא ממנו את בקבוק החלב המחומם, אריק הושיט אותו בעליזות לפעוטה המגודלת שלו.
"הנה לך אלופה, קחי את זה לחדר שלך בזמן שאני מנקה כאן." הוא נתן למאיה טפיחה קלה על גב החיתול הספוג. "אנחנו נחליף את החיתול הזה כשתסיימי עם החלב שלך"
מאיה הלכה לכיוון העריסה שלה כדי לשתות את הבקבוק, כשהיא מדשדשת כדי להתמודד עם החיתול הנפוח התלוי בין רגליה. אריק חייך באהבה כשראה את הילדה שלו מתנודדת במסדרון, בקבוק בידה. שם לפניו, הייתה דוגמה מושלמת לתמימות הצעירה שבה התאהב. הוא מעולם לא הצטער על שאימץ את מאיה כתינוקת בוגרת לרגע אחד, אבל היו אלה זמנים כאלה שבאמת גרמו לו להודות על כך שעשה זאת.
The Trying Policy- הקדמה

החנות לא הייתה דומה לשום דבר שג'ולי ראתה אי פעם. בערך בגודל של בוטיק קטן, המקום הזה לא הכיל בגדים, אלא מעברים על גבי מעברים של חיתולים.
היה מעבר של חיתולים חד פעמיים, מעבר של חיתולי בד, מעבר של מכנסי פלסטיק, ואפילו מעבר של אבקת תינוקות ומשטחי החתלה. מוזיקה עדינה התנגנה ברקע ובחנות הסתובבו מספר לקוחות, כולם קנו חיתולים בגדלים שונים. ג'ולי הסתובבה ומולה היתה תצוגה עם בובות בגודל של מבוגרים, לא תינוקות, לובשות חיתולים בסגנונות שונים או מכנסי פלסטיק בצבעים והדפסים שונים.
 'איפה אני לעזאזל? מה לעזאזל אני עושה כאן'? תהתה ג'ולי לעצמה.
כאילו מתוך קסם, ולמרבה ההלם של ג'ולי, כאן גם אמא שלה הייתה שם, ממש לידה. היא בחנה חבילת חיתולים מאחד המעברים. היא פנתה לג'ולי ונראתה כאילו זה עתה מצאה משהו שחיפשה.
"הנה אנחנו מותק." היא אמרה כשהיא אוחזת באריזת פלסטיק לבנה של חיתולים חד פעמיים. "אלה צריכים להתאים לך."
ג'ולי לא ידעה על מה אמא ​​שלה מדברת. זה עתה מלאו לה 18 והיא לא לבשה חיתול מי-יודע-כמה שנים.
בכלל מיצרים חיתולים במידה שלה? זו הסיבה שהיא נמצאת בחנות הזו?
עוד לפני שג'ולי הספיקה לחשוב מה לומר, אחת המוכרות הופיעה משום מקום. האישה נראתה כבת 25, נמוכה ואתלטית כמו מתעמלת. המוכרת ניגשה אל אמה של ג'ולי ושאלה, "האם את צריכה עזרה?"
אמה של ג'ולי חייכה אל האישה וענתה: "אני לא בטוחה, אבל מקווה שכן. הבת שלי הולכת להתחיל ללבוש חיתולים שוב, ואני רק רוצה לוודא שאקנה משהו שיתאים".
האישה פנתה לג'ולי וחייכה חיוך רחב, "חזרה לחיתולים, הא? זה פשוט נהדר. בואי נראה... אתה עדיין די רזה, אני בספק אם מדיום יתאים."
היא הביטה שוב בחבילה שאמה של ג'ולי אחזה בידה.
"כן, אלה צריכים להיות טובים. אבל אם את באמת רוצה להיות בטוחה, כדאי שניקח אותה לאחד מתאי המדידה וננסה. האם תרצי שאעזור לך להחליף לה?"
"זה יהיה נהדר." אמה של ג'ולי ענתה.
כהרף עין, ג'ולי מצאה את עצמה בוהה בתקרה על שידת החתלה, שלמרבה הפלא היתה גדולה מספיק בשבילה. המוכרת פשוט הורידה לה את המכנסיים ותפסה חיתול לבן. היא התחילה לשים את החיתול מתחת לג'ולי כשלפתע התקרה של החנות חשכה. ג'ולי עדיין הייתה על הגב, אבל היא לא הייתה בשום חנות. היא הייתה במיטה שלה. מבט חטוף בשעון אמר לה שהשעה 2:30 לפנות בוקר.

עוד חלום.

זו היתה הפעם השלישית השבוע שחלמה על חיתולים. ג'ולי פלטה אנחה והתהפכה. החלומות האלה לא היו חדשים. למעשה, כמה מהחלומות הראשונים שהיא זכרה אי פעם היו שמחתלים אותה. לאחרונה החלומות התרחשו בתדירות גבוהה יותר- מה שהיה פעם בחודש בערך, הפך להתרחשות כמעט לילית.

'למה אני ממשיכה לחלום על זה?' שאלה את עצמה ג'ולי.
 'כנראה כי את באמת רוצה לגלות איך זה ירגיש' חשבה לעצמה. הסקרנות שלה לגבי חיתולים תמיד הייתה קיימת, אך מעולם לא הייתה בטוחה האם היא רוצה לנסות שוב חיתולים בגלל החלומות האלה, או אם היא חולמת את החלומות האלה כי היא רוצה ללבוש חיתולים.

לאחרונה היא באמת חשבה על כל העניין. הרעיון ללבוש שוב חיתול החל לתפוס חלק נכבד מזמנה. בכל פעם שלא היה לה על מה לחשוב, המחשבה על ללבוש חיתול פשוט צצה במוחה. ג'ולי למעשה החליטה פשוט לעשות את זה, לשים אחד ולהבין את זה כדי שהיא תוכל להפסיק לתהות, אבל היו יותר מדי סיבוכים.
'איפה לכל הרוחות אני אשיג אותם?' היא תהתה לעתים קרובות. 'מה אם אמא או אבא יגלו?'
ג'ולי חשבה על כל רעיון אפשרי. הייתה תוכנית אחת שאולי תעבוד. היא חשבה על הרעיון הזה מספר פעמים, אבל להביא את עצמה לממש אותו היה כמעט בלתי אפשרי.
אבל משום מה הלילה היה שונה. אולי בגלל שהחלום הרגיש כל כך מציאותי, או אולי זה היה משהו בכוכבים. הסיבה לא היתה חשובה, ג'ולי החליטה שדי. זה חייב להפסיק, התהייה הזו, החלומות האלה. היא ידעה שהיא מתחילה להיות אובססיבית, והיא ידעה שזה לא בריא.
"זהו זה. אני הולכת לשאול."



The Trying Policy-     פרק ראשון

"אמא, אני יכולה לדבר איתך לרגע?"
יותר מכל, נימת קולה של ג'ולי משכה את תשומת הלב של אמה. ג'ולי נשמעה יותר מסתם עצבנית. היה לקול שלה טון של שיחה בעלת חשיבות מסוימת. המחשבה הראשונה של סאלי הייתה שייתכן שג'ולי עשתה משהו לא בסדר והיא בצרות. 'טוב לפחות היא באה אליי ראשונה' חשבה סאלי לעצמה.
"כמובן מותק, מה קרה?"
"טוב, את יודעת איך את ואבא תמיד אמרתם לי שאם אי פעם ארצה לנסות משהו, אוכל לבוא אליכם ותתנו לי לנסות אותו תחת השגחתכם?"
סאלי הרגישה עקצוץ קטן בבטן. היא ידעה בדיוק על מה ג'ולי מדברת. לה ולבעלה טד הייתה מדיניות ארוכת שנים עם ילדתם היחידה על דברים כמו עישון ושתייה. העסקה הייתה כזו: אם את רוצה לנסות משהו, בואי אלינו ונאפשר לך לנסות אותו בתנאים שלנו. טד וסאלי הסכימו שניהם שהדרך הטובה ביותר עבור ביתם להיחשף למשהו כמו שתייה או עישון היא לא באמצעות לחץ חברתי, או במסיבה שבה מי יודע מה יכול לקרות, אלא בבית שבו הם יכולים לפקח על הפעילות הזו וללמד אותה אחריות.
טד וסאלי הבהירו את המדיניות הקטנה הזו: אם תנסי את זה איתנו, אנחנו ניתן לך לעשות את זה ולא תסתבכי, אבל אם נגלה שניסית את זה בלעדינו, זו הייתה בעיה גדולה.
'בסדר, תישאר רגועה' אמרה סאלי לעצמה. אחרי הכל, האם זה לא סימן טוב שהילדה הקטנה שלנו מנסה לעשות דברים כמו שצריך? סימן מעודד אפילו?
"כן, אני בהחלט מסכימה ג'ולי." סאלי השיבה, "ובכן, אני מניחה שאני צריכה לומר שאני שמחה שבאת אלי. החברים שלך עושים דברים כמו עישון?"
"או אמא! ממש לא על זה מדובר! לא, אף אחד מהחברים שלי לא מעשן".
הקול של ג'ולי גרם לזה להישמע כאילו היא מעולם לא חשבה על הדברים האלה עדיין, ושהם הרתיעו אותה. סאלי פלטה אנחת רווחה חרישית. אבל אם זה לא היה על שתייה ועישון, על מה זה היה?
"אה, אני מניח שפשוט הנחתי שמפני שהזכרת את מדיניות הניסיון, זה מה שאת מדברת עליו. אז זה לא קשור למדיניות שלנו?"

"זה קשור, אני לא מעוניינת לשתות או לעשן."
לשנייה קצרה סאלי חשבה על סמים. היא ממש התעצבנה ושאלה,
"מתוקה, אם זה קשור לסמים..."
"אמא, לא זה לא קשור לסמים. תשכחי מזה. אפילו לא הייתי צריכה להעלות את זה" אמרה ג'ולי בצורה עצובה, מובסת וכמעט מתחננת.
ג'ולי יצאה מהמטבח והלכה לחדרה. סאלי נשארה לשבת לבדה במטבח ממש מבולבלת. "אוקיי, זה ממש מוזר" חשבה סאלי. 'נו מה אני צריכה לעשות? הילדה שלי הגיעה אלי עם משהו שנשמע כאילו הוא מלחיץ אותה. אני לא חושבת שאני צריכה לשחרר מזה. אם קראתי אותה נכון זה נשמע כמו קריאה נואשת לעזרה. כדאי שאלך לראות על מה מדובר'.
ג'ולי ישבה על מיטתה כששמעה את אמא שלה דופקת בדלת שלה.
"פתוח" אמרה ג'ולי שנשמעה מדוכאת.
סאלי פתחה את הדלת ונכנסה לאט לחדר. בתה ישבה על מיטתה מחבקת את הכרית הגדולה שלה. סאלי התיישבה לידה וכרכה את זרועה סביב כתפה.
"ג'ולי מתוקה, תקשיבי. אני מצטערת אם חשבתי שאת מדברת על משהו אחר, אבל אני לא יכולה לקרוא את המחשבות שלך. אני לא יודעת על מה רצית לדבר, אבל אני מרגישה שזה משהו חשוב לך. ואם זה חשוב לך, אז זה חשוב לי. את בטוחה שאתה לא רוצה לספר לי על זה?"
"טוב אמא, אני כן, אבל אני ממש מפחדת שתחשבי שאני מוזרה או משהו כזה."

"מתוקה, לעולם לא הייתי חושבת כך. למה שלא תנסה לספר לי קצת על מה מדובר? כלומר, למה הזכרת את המדיניות שלנו לגבי ניסיון אם את לא רוצה לנסות משהו?"

"טוב, העניין הוא אמא, אני כן רוצה לנסות משהו, אבל זה לא קשור לשתייה או לסמים או משהו כזה."
לפי איך שהמשפט האחרון נשמע, סאלי התחילה להיות ממש סקרנית. על מה הבת שלה דיברה?

"בסדר, אולי אני יכול לנחש?" סאלי שאלה
 "האם זה על איזה סוג של סגנון שיער חדש, או של בגדים חדשים שאנשים לובשים?"
"טוב, זה לא קשור לשיער, אבל כן... במובן מסוים זה קשור ללבישה של משהו אחר."
מצליל המשפט האחרון ידעה סאלי שהיא מתקרבת הרבה יותר למטרה.
"הממ, בסדר, אז את מעוניינת באיזה סוג חדש של בגדים? אה רגע, אני יודעת! את רוצה לנסות ללבוש חוטיני?"
ג'ולי צחקקה. המתח בחדר ירד בצורה ניכרת.
"טוב, לא זה גם לא זה, אבל את מתקרבת" אמרה ג'ולי בחיוך מבויש.
"בסדר ג'ולי, נגמרו לי הרעיונות כאן, אולי תוכלי לתת לי רמז קטן?" שאלה סאלי בציפייה.
"בסדר, מבטיחה לא לצחוק אמא?"
סאלי סוף סוף הרגישה שהיא מתקדמת לאנשהו. היא יכלה להרגיש שבתה עומדת להיפתח אליה.
"אני מבטיחה." ענתה סאלי.
"בסדר," ענתה ג'ולי, ואז לקחה נשימה עמוקה.
"טוב, זה ככה. מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי את החלומות המוזרים האלה בלילה".
"איזה סוג של חלומות?" שאלה סאלי.
"טוב, סוג של חלומות מוזרים. חלומות לא רעים כמו סיוטים. שום דבר כזה בכלל. אלו היו חלומות טובים".
"מה קורה בחלומות האלה?"
"טוב... זה סוג של החלק המצחיק. בכל החלומות האלה, את או אבא תמיד מחזירים אותי לחיתולים".
"בסדר." אמרה סאלי בביטחון.
"ובזמן האחרון יש לי את החלומות האלה הרבה. כל ערב כמעט. והדבר המוזר הוא שכשאני מתעוררת, זה כאילו יש בי חלק שבאמת רוצה שזה יקרה. הרבה זמן פשוט חשבתי שהחלומות האלה יפסיקו, אבל עכשיו יש לי אותם כל הזמן. אני כל הזמן תוהה איך זה יהיה ללבוש חיתולים שוב. התחלתי להיות ממש סקרנית ואפילו חשבתי ללכת לחנות כדי לנסות, רק כדי שאוכל סוף סוף לדעת איך זה ירגיש. אבל באמת דאגתי שאת ואבא תגלו אז אף פעם לא קניתי. אני פשוט מפחדת שתחשבו שאני מוזרה או משהו."
לאורך כל הזמן הזה, סאלי עשתה כמיטב יכולתה פשוט להסתכל לבתה בעיניים ולהנהן באישור. הטון המטלטל והלא יציב של ג'ולי הבהיר שבתה מובכת. סאלי הרגישה עד כמה הרגע הזה היה חשוב לג'ולי. היא בחרה את מילותיה בקפידה.
"ג'ולי, תקשיבי. קודם כל, אני רוצה שתדעי שאני ממש שמחה שאת מרגישה בנוח לדבר איתי על זה. אני רוצה שתדעי שאני אמא שלך ואני אוהב אותך לא משנה מה. בסדר?"
ג'ולי הנהנה.
"אז תני לי להבין את זה, יש לך חלומות שבהם את חוזרת לחיתולים?"
"כן..." ענתה ג'ולי.
"כשאת חולמת את החלומות האלה, את מרגישה שאת צריכה לעשות פיפי או משהו?"
"לא זה לא ככה." ג'ולי השיבה
"טוב, למה התכוונת כשאמרת שכשאת מתעוררת יש בך חלק שרוצה שזה באמת יקרה?"
ג'ולי הסתכלה על הקרקע.
"טוב, אני מתכוונת, אני מניחה שאני באמת רוצה לנסות חיתולים שוב. כלומר, על זה דיברתי כשהעליתי את כל מדיניות הניסיון שלך ושל אבא. כל כך הרבה זמן חשבתי איך זה יהיה, ותמיד רציתי לנסות את זה. אבל תמיד פחדתי להגיד משהו. תמיד חשבתי שזה ייעלם, אבל זה אף פעם לא קרה. אז אני חושב שאולי אני לא צריכה להילחם בזה. אולי כדאי שאנסה את זה, כדי שאוכל להפסיק לתהות"
"אז תני לי לוודא שאני מבינה, הסיבה ששאלת אותי על מדיניות הניסיון היא כי תהית איך זה יהיה ללבוש חיתולים שוב?" שאלה סאלי בחביבות.
"כן." אמרה ג'ולי כשהיא הרימה את מבטה מהרצפה אל אמה לאישור.
"וקיווית שנחזיר אותך לחיתולים כדי שתוכל לגלות?"
"טוב, כן בדיוק."
"טוב מתוקה, תן לי להיות כנה איתך. אני סוג של הקלה. מאוד דאגתי שאתה רוצה לנסות משהו כמו עישון או שתייה, אבל בהחלט לא ציפיתי לזה. אני חייבת לומר שאני לא בטוחה מה להגיד. כלומר, אני בהחלט לא רואה שום דבר רע במה שאת מדברת עליו, אבל אף פעם לא שמעתי על דבר כזה. האם במקרה שמעת על זה מחבר או משהו?"
"אמא, מעולם לא סיפרתי לאף אחד על הדברים האלה בכל חיי, ולא מעולם לא שמעתי על מישהו כמוני. זו אחת הסיבות שכל כך פחדתי לדבר על זה. אני מודאגת שיש בי משהו מוזר".
"ג'ולי, תקשיבי לי היטב. כל אחד בעולם שונה בדרכו שלו. לאנשים יש כל מיני רצונות מוזרים. יש בחורים שאוהבים להתלבש בתחתוני נשים וחזיות. יש אנשים שנמשכים לבני אותו המין. יש אנשים שאוהבים להוריד את כל הבגדים ולהסתובב עירומים. הנקודה היא שכולנו שונים, ואין שום דבר רע בלהיות שונה כל עוד מה שאת עושה לא פוגע בך או במי שסביבך."
"טוב, אני מניחה שאני מבינה למה את מתכוונת אמא. אז את לא חושבת שאני מוזרה?"
סאלי הניחה את ידיה על לחייה של ג'ולי והסתכלה לה בעיניים, ואמרה בחיוך, "לא מתוקה, אני לא חושבת שאת מוזרה."
ג'ולי חייכה אל אמה ונתנה לה חיבוק גדול.
סאלי חיבקה את בתה חזק. היא הרגישה קצת גאווה על הידיעה שעשתה עבודה טובה בלהיות אמא.
ג'ולי שחררה ואז קמה. היה ברור שהשיחה די הסתיימה, ועכשיו אף אחד לא באמת ידע מה לומר. הייתה הפסקה שקטה ארוכה שג'ולי שברה לבסוף.
"אז מה עכשיו?" שאלה ג'ולי בטון מבולבל.
אם סאלי הרגישה שהיא עשתה עבודה טובה בלהיות אמא לפני שנייה, היא הרגישה עכשיו כאילו היא חזרה ללוח השרטוטים. היא חשבה לעצמה, 'זו שאלה טובה, מה עכשיו?.. אני מניחה שאני לא מכירה את ג'ולי מספיק טוב...'
"טוב, אני מתכוונת... את מתכוונת לעשות את זה?" שאלה ג'ולי.
"לעשות מה?"
"את מתכוונת לתת לי להשתמש במדיניות הניסיון?"
למרות שהקשיבה לכל מה שבתה אמרה, סאלי לא ממש הקדישה מחשבה רצינית לרעיון עד עכשיו. היא הייתה כל כך בהקלה כל כך שכל הנושא הזה לא היה על שתייה או סמים שהיא לא באמת הקדישה מחשבה למה שג'ולי שאלה. בתה ביקשה שיחזירו אותה לחיתולים, זה היה ברור. ולמרות שהיא לא אמרה זאת, סאלי נאלצה להודות שזה רעיון מוזר. 'אישה בת 18 עם חיתולים?' חשבה סאלי לעצמה. איך לעזאזל זה יעבוד? "ובכן, ג'ולי די רזה, יהיו חייבים להיות חיתולים שיתאימו לה. בנוסף, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. 
והיה עוד משהו. בתה הגיעה אליה וסיפרה לה משהו שברור שקשה מאוד לדבר עליו. זה כשלעצמו היה שווה איזשהו פרס לא? אולי כדאי שאמשיך לעשות את זה?’ מחשבותיה נקטעו על ידי ג'ולי.
"אמא?"
קולה של ג'ולי החזיר אותה למציאות.
"כן?"
"את מתכוונת לתת לי לנסות את זה? כלומר, האם לא לזה נועדה מדיניות הניסיון?"
סאלי התחילה לחשוב על זה שוב, ולראשונה זכרה שחלק מהמדיניות היא ששני ההורים צריכים להיות מעורבים. היא אפילו לא חשבה על מה טד עשוי לומר על זה. סאלי החליטה שהיא תצטרך לדבר איתו על זה.
"ובכן ג'ולי, אני מניחה שאני לא יודעת. אני אגיד שאני מסכימה איתך בכל זאת. אני כן חושבת שהמדיניות שלנו יכולה "לכסות" את זה. אבל את חייבת להבין שמעולם לא חשבתי שתרצי לנסות משהו כזה, ואת גם צריכה לזכור שמדיניות הניסיון פירושה שגם אני וגם אבא שלך נצטרך לדבר על זה".
ג'ולי קצת קיוותה שאמה שכחה מהחלק שבו אביה צריך להיות מעורב. זה היה מספיק קשה לדבר על זה עם אמא, היא לא חשבה שהיא תוכל לעשות את זה גם עם אבא שלה.
"אמא, זה היה מספיק קשה לדבר איתך על זה, אני לא יודעת אם אני יכולה לספר לאבא." אמרה ג'ולי באכזבה.
"זה בסדר, אני אדבר איתו על זה." אמרה סאלי.
"את חושבת שהוא יהיה בסדר עם זה?"
סאלי חשבה על התגובה האפשרית של בעלה. היא נאלצה למנוע מעצמה לצחוק מהמחשבה על מה שהוא עלול לומר.
"ג'ולי מותק, אבא שלך הוא אדם מאוד מבין, אני בטוח שהוא לא יחשוב שאת מוזרה."
"את חושב שהוא ייתן לי לנסות את זה?" שאלה ג'ולי.
סאלי העיפה מבט על בתה וראתה שם ילדה שנבהלה מהמחשבה שאביה ידחה אותה. סאלי חשבה שוב להחזיר את בתה בת ה-18 לחיתולים. היא חשבה לעצמה, 'טוב, אני מניחה שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. לעזאזל, חשבתי שזה קשור לסמים!’ היא החליטה.

"אני אעשה כמיטב יכולתי לשכנע אותו." אמרה סאלי בקריצה.

ג'ולי הרגישה טוב יותר מיד.



צהריים. אני בהפסקת קפה בין פגישות עבודה. צלצול התראה של SMS - הוא שואל איך נראה המשך היום שלי. אני עונה לו שבערך ב-17:00 אני מסיימת את הפגישות ונוסעת ישר הביתה. התגובה המיידית שלו – "תחכה לך בבית הפתעה".

הסקרנות מציפה אותי. אני מתאפקת קרוב לשעה ואז שולחת עוד הודעה, מנסה לסחוט ממנו בעדינות איזה רמז קטנטן. עובר נצח (או אולי אפילו איזה שבע דקות) ואני מקבלת תשובה: "ילדונת סקרנית שלי, הרמז שלי בשבילך הוא, שתקני שני בקבוקי מים מינרלים של חצי ליטר ותדאגי לסיים לשתות אותם בדרך הביתה". כמה שאני מרוצה מהאיש שלי, שלא שוכח שהרופא נזף בי על זה שאני לא שותה מספיק, ודואג להזכיר לי. אני מגייסת את כל הכוחות שלי כדי להישאר מרוכזת בפגישה האחרונה שנשארה לי, ומציצה מדי פעם בשעון כדי לראות שיום העבודה מתקרב לסיומו ואני עומדת לגלות את ההפתעה שלי.

בדרך הביתה הכבישים עמוסים. אני כל כך שמחה שיש איתי מים, ואני לוגמת אותם בהנאה צרופה, מרגישה את הקור יורד לי בגרון, ומתענגת. בכניסה לבית, לפני שאני יוצאת מהרכב, אני מרוקנת לתוכי את הטיפות האחרונות שנשארו בבקבוק וממהרת להיכנס פנימה. השלפוחית שלי כבר מלאה, וזה בדיוק הזמן שצרור המפתחות מסתבך לי ביד. לוקח לי זמן לאפס את עצמי ולהצליח לפתוח את הדלת. אני זורקת את התיק והצרור על הספה, רצה לשירותים, ומגלה שהדלת נעולה!

על הידית תלויה שקית שמוצמד אליה פתק בכתב היד המוכר: "חתלי את עצמך, ילדה מתוקה שלי, וגשי לקרוא את הפתק שמחכה לך על השולחן במטבח". בתוך השקית אני מוצאת טיטול גדול, כמו של תינוק - אבל לגודל שלי.

אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות! אני לבד בבית, וצריכה לעשות סשן לעצמי?! זה מגוחך לגמרי! אני לגמרי מתביישת (מעצמי...), אבל השלפוחית מזכירה לי שלהשתין בתחתונים זה לא פחות מביש. תוך שאני לובשת את הטיטול, אני מדמיינת איך עוד שנייה תבוא ההתרוקנות. כשאני מסיימת, ואפילו מרגישה שזה קצת מדליק אותי, אני מנסה להשתין ולא מצליחה. השלפוחית שלי פשוט נעולה. נו – אני אומרת לעצמי – אפשר לעשות פיפי, אבל הוא מסרב לצאת. לימודי הפסיכולוגיה צצים ועולים מהתאים האפורים. פרויד יושב לי על הכתף ומתפוצץ מצחוק.

אני ניגשת למטבח. על השולחן מונח בקבוק מים של ליטר וחצי ולידו פתק נוסף: "תינוקת, השעה עכשיו אמורה להיות בערך 17:30. אני אגיע הביתה בסביבות 20:00. עד השעה 19:00 את מסיימת לשתות גם את הבקבוק הזה. ועוד דבר קטן – הטיטול נשאר עליך עד שאני מגיע. אתקשר אליך כשאהיה בדרך. אוהב, הבייביסיטר שלך לערב זה."

אני מחליטה בינתיים להעסיק את עצמי בכל מה שרק אפשר כדי לא לחשוב על השלפוחית המלאה, וזה ממש ממש עובד - כי אני לא חושבת על שום דבר חוץ מפיפי. הכביסה מזכירה לי פיפי, להכין לי משהו לאכול מזכיר לי פיפי, אני מנסה לצפות באיזה סרט בטלוויזיה ורוצה לעשות פיפי... בסוף אני מתיישבת מול הצ'אט ומעבירה את הדקות והשניות בצ'יטוט חסר משמעות.

השעה שבע מתקרבת – ולי נשאר עוד חצי בקבוק שלם לשתות. המוח שלי כבר בכלל לא צלול, הפיפי שלי, לעומת זאת, אם היה מואיל בטובו לצאת, בטוח היה דווקא מאד צלול. חמש דקות לשבע. מכריחה את עצמי לבלוע את הלגימות האחרונות ונשבעת לעצמי, שאני לא שותה יותר כלום – בחיים! בשבע ועשר דקות, הטלפון מצלצל.

"מי מתוקה שלי?" הוא שואל בקול מחויך ושרמנטי.
"אני?" אני עונה בהיסוס.
"למי יש חיתול רטוב ?"
"לא לי. אני לא מסוגלת לעשות..."
"אני עוד מעט מגיע, ילדונת, ואני מת להכניס אותך לאמבטיה ולסבן לך טוב-טוב את כל הגוף."

הוא יודע שהמילים האלה מחרמנות אותי, ועם השלפוחית שמפוצצת גם ככה, אני מתחילה לראות "שחור בעיניים". הרקע השחור של הצ'אט משתלט לי על כל טווח הראיה, ואני מרגישה שהישבן שלי הולך ונעשה חם. כאשר הראייה חוזרת אליי, אני מבינה שהסוגרים נפתחו ושהטיטול לגמרי ספוג.

לוקח לי כמה שניות לקום מהכסא כשאני מבינה שזה לא כיף לשבת בתוך הרטיבות הזאת.

"תני לעצמך להשתחרר, תינוקת. לא בריא להתאפק."
קצת מבוישת, אני עונה לו שכבר עשיתי... הוא מתחיל לצחוק ואני מצטרפת – כי אני יודעת שאם אני לא אצחק על עצמי, הבכי יבוא במקום זה.
"עוד חצי שעה אני בבית. את זוכרת שהטיטול נשאר עליך, נכון?"
"כן, אני זוכרת, ותבוא כבר! אוף!"

עכשיו יש לי איזה שלושים דקות לשרוף עם טיטול כבד ורטוב, שנמשך מטה וגורם לי להרגיש כאילו שהתחת שלי גדל בחמישה קילו. אני מנסה להתיישב מול הטלוויזיה ונגעלת מעצמי.התנוחה הנסבלת היחידה היא על שש, אז אני נשענת עם הידיים והראש על המושב של הספה ומניעה את הישבן בעיגולים. עולה בי המחשבה שבטח נראיתי ככה כשהייתי קטנה באמת, רק בדגם

הרבה יותר ממוזער. אני מעבירה תחנות בשלט ונעצרת על ערוץ "הופ קטנטנים" – אם כבר אז כבר... בכל מקרה, לראות תוכניות של "גדולים" עושה לי הרגשה יותר מגוחכת, אז אני בוהה בסרטונים המצוירים ומרגישה את החרמנות גוברת.

הדלת נפתחת. הוא נכנס ורואה אותי בעמידת שש על השטיח בסלון. הראש שעון על הספה, ואני בסוג של ספייס. הוא ניגש אליי ונותן לי שתי נשיקות רטובות וארוכות על הלחי והמצח. "שניקח אותך לאמבטיה?"
אני לא מצליחה לענות – ככה זה כשאני בספייס. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע שזה המצב. אני יכולה לקלוט אינפורמציה, אבל לא ממש להגיב עליה.


הוא מרים אותי על הרגליים, לוקח אותי ביד ומוביל אותי לחדר האמבטיה. בזמן שהיא מתמלאת, הוא מוריד לי את הטיטול ומחבק אותי חיבוק ארוך, עוטף ומחזיק. כשהאמבטיה מלאה, הוא עוזר לי להיכנס ולאט לאט מסבן לי כל סמ"ר מהגוף. עולה לי בדמיון תמונה של עצמי מקלחת את האחיינית הקטנה שלי, והחיוך מתפשט לי על הפנים.


הוא שוטף ממני את שאריות הסבון והקצף, מוציא אותי ועוטף במגבת גדולה, לוקח אותי לחדר השינה שלנו ומשכיב אותי על המיטה. במשך כמה דקות אני מתמסרת לסדינים הרכים, עוצמת עיניים וכמעט נרדמת, אבל רק כמעט. בצעדים שקטים הוא נכנס שוב לחדר, טיטול חדש ביד אחת ובקבוק דייסה ביד השנייה.הוא מחתל אותי מחדש ואני מתלבטת עם עצמי אם לאפשר למחשבות להתרוצץ בראש או שאולי עדיף לתת לספייס להשתלט בחזרה. אני בוחרת באופציה השנייה, וזה נעים לי כמו שאי אפשר לתאר.


"לא חשבת שאני אתן לך ללכת לישון בלי ארוחת ערב, נכון? בייביסיטר אחראי אני." בזמן שהוא מכניס לי את הפטמה של הבקבוק לפה, והטעם המזעזע של הדייסה מתפשט על הלשון, אני שמה לב שהבטן שלי באמת מקרקרת ונזכרת שלא אכלתי כלום מהצהריים.(לעומת זאת, שתיתי המון....). זה לא פשוט לינוק מבקבוק, זה אפילו יותר מאמץ את השרירים בלסת מלמצוץ זין, אבל רעב זה רעב, ודייסה זה סוג של אוכל.


כשאני מסיימת, הוא מיד נותן לי בקבוק מים של חצי ליטר ומבקש שאשתה גם אותו. אני כבר מלאה ושוב צריכה להכריח את עצמי ללגום עוד שלוק ועוד שלוק, סופרת אותם כמו כבשים.


זהו, סיימתי. העייפות נופלת עליי. הבטן כבדה, הישבן מכונס בטיטול היבש. הוא תוקע לי מוצץ לפה וסוגר עליו עם מסקינג-טייפ שקוף, שמדביק לי את הלחיים מצד לצד. "זה כדי שלא תוציאי אותו מהפה מתוך שינה".


עטופה בפוך ומחורמנת קלות, אני צפה בתוך הספייס שלי. כעבור זמן מה הוא נכנס גם כן למיטה, רחוץ ומריח כמו גן-עדן. הוא מחבק אותי, מלטף ושר לי בקול שקט:"מי אוהב אותך יותר ממני, מי מצחיק אותך כשאת עצובה, עד מתי תהיי שלי, ולמה, למה את שותקת?...".


בבוקר אני מתעוררת ראשונה ומסתכלת על הפרצוף הישן הזה, שמונח על הכרית לידי. הפה שלי חסום, הישבן שלי עטוף. אני מתחילה ללטף לו את הפנים, ועוברת לי מחשבה מקסימה בראש. אחרי כמה שניות, הוא פוקח את העיניים ומסתכל עליי במבט רך ואוהב.


הוא מקלף לי בעדינות את המסקנטייפ מהפנים ומוציא את המוצץ מהפה שלי. לאט, הוא מעביר את האצבע שלו על השפתיים שלי ושואל: "אז מה את אומרת ילדה שלי, נכון שאני כבר מוכן להיות אבא?".


העיניים שלי נעוצות במבט שלו, והדמעות מתחילות להציף אותי: הוא אמר בקול רם בדיוק את המחשבה המקסימה שעברה לי בראש לפני דקה. "כן, איש שלי, אתה הכי מוכן שאפשר להיות".


הרפתקאות אליס בארץ החיתולים
אליס הייתה מסוג הבנות שכל הבנים רצו וכל שאר הבנות שנאו. היה לה שיער חום מקסים, עיניים חומות גדולות וגוף מושלם. כדי להחמיר את המצב, היא ידעה שהיא יפהפייה, והשתמשה בזה לטובתה בכל פעם שיכלה. היא הייתה רגילה לקבל כל מה שרצתה, וזה הפך אותה למפונקת למדי.
באחר צהרים אביבי אליס נרגעה בפארק, בצל עץ אלון קטן. היא הסירה את נעליה וגרביה והעבירה את כפות רגליה היחפות דרך הדשא הקריר. היא עצמה את עיניה ונשמה נשימות עמוקות. לא היה אכפת לה שיש לה שיעורי בית, "זה לא לעכשיו" חשבה לעצמה.
בדיוק אז אליס שמעה רשרושים מסביבה. היא פקחה את עיניה כשארנב לבן יצא מהשיחים, תפס את הנעל השמאלית שלה וברח בחזרה לתוך השיחים.
"חזור לכאן!" צעקה אליס, קמה במהירות על רגליה ורצה בעקבותיו.
אליס רצה הכי מהר שיכלה, מנסה לעקוב אחרי הארנב. לפתע, היכן שהיו פעם שיחים עבים, אליס ראתה קרחת יער גדולה עם בור פעור באמצע. היא ניסתה לעצור אבל היה מאוחר מידי והיא נפלה לתוך הבור.
אליס צרחה ועצמה את עיניה בציפייה להגיע לתחתית בכל רגע. כשהיא הבינה שהיא הפסיקה לזוז, היא פקחה את עיניה. היא שכבה על גבה באמצע חדר גדול. לא היה שום סימן לחור שדרכו נפלה.
היא קמה והסתכלה סביבה. היציאה היחידה הייתה דלת קטנה שאליס לא חשבה שתוכל לעבור דרכה. אליס הציצה מבעד לדלת וראתה בצידה השני עשב ירוק גבוה, ומאחורי העשב הגבוה ראתה יער עמוק וחשוך.
מבולבלת לחלוטין, אליס ניסתה להרגיע את תחושת הבטן שלה. לא היה לה מושג איפה היא נמצאת או איך היא הולכת לחזור הביתה.
דמעות מילאו את עניה והיא התאפקה לא לפרוץ בבכי. לבסוף היא לקחה נשימה עמוקה, ירדה על ארבע והחלה לפלס את דרכה לצידה השני של הדלת. כשהגיעה לאמצע הדרך היא נתקעה- ככל שניסתה, אליס לא הצליחה להמשיך להתקדם וגם לא הצליחה לזחול אחורה.
זה היה הקש האחרון. אליס פרצה בבכי, היא לא בכתה הרבה זמן. אם היא הייתה בבית היא הייתה מתביישת שיראו אותה בוכה כך, הבעיה הייתה שהיא לא ידעה היכן היא נמצאת.
בדיוק אז אליס שמעה צעדים. מתוך העשב הגבוה יצאה גברת זקנה, הביטה על אליס ואמרה: "אל תבכי יקירתי. את תקועה?"
"כן." ענתה אליס וניגבה דמעה מעינה.
האישה כרעה לצידה של אליס ואמרה, "אני יודעת בדיוק מה יעזור לך להיחלץ". היא הוציאה כף ובקבוק נוזל מהסינר שלבשה, וניסתה לתת לאליס כף מהנוזל.
"לא, באמת, אני-!" אליס ניסתה להתנגד כשהאישה דחפה את הכף לתוך פיה של אליס. אחרי כמה כפות נוספות מהנוזל המסתורי, אליס הרגישה מאוד מבולבלת. כשהאישה הבחינה שאליס מטושטשת היא הניחה את הכף והחלה להשקות את אליס ישירות מהבקבוק. אליס לקחה לגימות גדולות והרגישה מסוחררת יותר ויותר.
ואז אליס הבינה שהיא חייבת להשתין. מסוחררת ולא מודעת לגמרי למצבה, אליס השתינה במכנסיים. אחר כך היא לקחה עוד כמה לגימות מהבקבוק של הגברת הזקנה, והבינה שהיא הולכת וקטנה. עד מהרה היא יכלה לעבור בקלות דרך הדלת. כשהיא זחלה דרכה, אמרה הגברת הזקנה, "יקירתי, עשית פיפי במכנסיים!" אליס פשוט ישבה במכנסי הג'ינס הספוגים שלה וחייכה.
"האם התינוקת שלי צריכה גם לעשות קקי?" הגברת שאלה.
אליס הנהנה בחיוב, והאישה עזרה לה לעמוד על רגליה. אליס הייתה בגודל של ילדה בת עשר, אבל היא שמרה על צורתה החטובה של בת שמונה-עשרה.
אליס נאנקה, והגברת הזקנה התבוננה בישבן של הג'ינס של אליס מתרחב.
"נראה שהם תמיד עושים את זה כשהם טועמים לראשונה מהפורמולה המכווצת שלי". הגברת הזקנה אמרה לעצמה.
 "בואי תינוקת שלי, ניקח אותך הביתה ונלביש אותך בכמה חיתולים גדולים ויפים" אמרה לה.
עדיין מטושטשת, אליס חייכה ואחזה בידה של האישה שהובילה אותה דרך שביל קטן באמצע היער אל בקתה ישנה. לאחר שנכנסה, הוסרו בגדיה המלוכלכים של אליס, היא נרחצה, נוקתה וחותלה. לאחר מכן הגברת הזקנה הניחה את אליס בעריסה גדולה, בחדר קטן ממש ליד החדר הראשי. אליס נרדמה ישר.
"הנה את!" אמרה האישה עם ברק בעיניה. "אני יודע בדיוק איך לטפל בתינוקות כמוך."
כשאליס התעוררה, היא לא זכרה היכן היא נמצאת. היא התיישבה והסתכלה סביבה, ואז הבחינה שהיא בעריסה גדולה. היא ניסתה לצרוח, אבל המוצץ הגדול שהיה בפיה מנע ממנה להשמיע קול. אליס משכה את הסדינים וכמעט התעלפה. היא לא הייתה לבושה באחד, אלא בשלושה חיתולי בד עבים, מהודקים בשתי סיכות ביטחון גדולות. החיתולים היו כל כך עבים שהיא אפילו לא יכלה להצמיד את ברכיה.
אליס נאבקה לעמוד, אך העובי בין רגליה הפך את זה לבלתי אפשרי. היא בקושי הצליחה לרדת על הברכיים. היא החלה לבכות שוב.
הדלת נפתחה, והזקנה נכנסה פנימה כשהיא מחזיקה בידה בקבוק מלא חלב ומחייכת בערמומיות. "אוי, הילדה הקטנה שלי התעוררה סוף סוף?" הזקנה ניגבה דמעה מהלחי של אליס. "זה כל כך נחמד כשיש חברה, מישהו לטפל בו". הגברת הזקנה חייכה. היא חיה לבדה והייתה בודדה מאוד וציפתה בקוצר רוח לטפל באליס.
"אני בטוחה שהתינוקת שלי רעבה. בואי נביא לך משהו לאכול." האישה הסירה את המוצץ ודחפה את פיית הבקבוק במהירות לתוך פיה של אליס.
אליס ניסתה לדבר, אבל זרימת הנוזל מהבקבוק הייתה כל כך מהירה שכל מה שהיא הצליחה לעשות היה לשתות. אחרי שגמרה את הבקבוק, אליס הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.
האישה עזרה לה לצאת מהעריסה ולעלות על שולחן סמוך. שם, אליס הולבשה במכנסיים ורודים רכים, גרבי קרסול ונעלי בובה. לבסוף, הגברת הזקנה הלבישה את אליס בשמלה ורודה וקצרה ועזרה לאליס לקום על רגליה. כשהיא השפילה את מבטה, אליס הבינה שהשמלה הקצרה אפילו לא קרובה ללהסתיר את ישבנה המחותל.
לבסוף, לאליס הייתה הזדמנות לדבר. "מי את? מה קורה? למה אני לבושה ככה?" שאלה אליס כשדמעות בעניה.
"אל תבכי, יקירתי. אני המטפלת שלך, ואת לבושה כך מפני כשמצאתי אותך הרטבת לגמרי את הג'ינס שלך. זה לא מקובל, אם את מתכוונת להתנהג כמו תינוקת אתייחס אליך כמו לאחת."
"אבל אני לא תינוקת!" אליס אמרה.
"בלי תירוצים. איך קוראים לך, ילדה קטנה?"
"אליס". אליס השיבה.
"ובכן אליס, אנחנו הולכות לראות את המלכה. הוזמנתי למסיבת התה שלה ונראה שאת תצטרפי אלי." היא אחזה בידה של אליס והחלה להוביל אותה לחדר הראשי.
"לא ככה! אני לא יכולה לצאת ככה!" אליס ניסתה למשוך את ידה בחזרה אך לא הצליחה. האישה הושיבה את אליס בעגלה גדולה וחגרה אותה בחוזקה.
"יוצאים לדרך!" אמרה האישה ודחפה את העגלה מחוץ לדלת הראשית לעבר השביל.
לאחר זמן קצר אליס הבינה שהיא חייבת להשתין. היא אמרה לגברת, שרק חייכה ואמרה "בשביל זה יש חיתולים, ילדה קטנה".
אליס ניסתה להתאפק בכוח. היא התפתלה בעגלה שלה ואחזה במפשעתה. לבסוף, זה היה יותר מדי. שלפוחית ​​השתן שלה נכנעה והיא התחילה להשתין עד שהחיתול שלה היה ספוג.
הגברת ידעה מה קרה, אבל המשיכה לדחוף את אליס בעגלה. "אני לא רוצה לאחר. אני אחליף לך כשנגיע לארמון המלכה."
כשהם נעו לאט במורד השביל, אליס הסתובבה בעגלה ללא הרף, מנסה להרגיש בנוח. היא החלה להתעסק עם החגורה של העגלה, עד שלבסוף הצליחה לשחרר אותה.
אליס חיכתה עד שהגברת עצרה לקשור את הנעל שלה. אז היא ראתה את ההזדמנות שלה לברוח. היא קפצה מהעגלה והחלה לדשדש אל השיחים.
"חיזרי!" הגברת צעקה והחלה לרוץ אחרי אליס. אליס לא הצליחה לרוץ מהר מספיק בגלל החיתול העבה בין רגליה, וכמעט נתפסה עד שהגברת מעדה על שרוכיה ואליס נמלטה עמוק לתוך היער. לאחר זמן רב אליס עצרה כדי להסדיר את נשימתה. היא לא ראתה שום סימן לגברת, חייכה חיוך קלוש וניסתה לחשוב מה לעשות הלאה.
עד מהרה אליס היתה צריכה לעשות קקי, ולא היה שום סיכוי שהיא תעשה את זה בחיתול שלה. היא ניסתה להסיר את המכנסיים הוורודים ולהגיע לחיתולים, אבל גילתה שהם סגורים היטב בסיכות הביטחון. היא נאבקה עוד כמה דקות, לפני שהחליטה שזה חסר תועלת. היא החליטה להמשיך ללכת, בתקווה להסיח את דעתה מהעובדה שהיא עומדת לעשות צעד ענק אחורה לינקות.
היא המשיכה ללכת עד שכאבי הבטן אילצו אותה להפסיק. היא הסתכלה סביבה בכדי לוודא שהיא לבד. לאחר שלא ראתה איש, אליס חשבה שזה מקום טוב להקל על עצמה. היא כרעה ברגליים מפושקות והניחה את ידיה על ברכיה, פלטה אנחה עמוקה והתכוננה לתת לטבע לעשות את שלו.
בדיוק כשהיא התחילה לעשות אליס שמעה קול של ילד מאחוריה.
"היי, מה את עושה?"
אליס הסתובבה לאט, נאלצת להמשיך לפשק את רגליה. החיתולים שלה החלו לצנוח מכובד המשקל. היא לא ידעה מה לומר. היא הביטה למעלה על פרח קטן, אבל הוא לא דומה לאף פרח שאליס ראתה אי פעם. היו לו פנים, עם עיניים ופה.

"אמא, בואי תראי מה מצאתי!" הפרח צעק לתוך העצים.
לפתע הופיעו מסביב לאליס עשרות פרחים בכל הגדלים והצבעים השונים. היא עדיין עשתה קקי ולא הצליחה לעצור, והחיתולים שלה המשיכו להתנפח.
"זו תינוקת, תינוקת גדולה, אבל כנראה עדיין תינוקת בכל זאת" אמרה אמו של הפרח הקטן.
לבסוף, אליס גמרה. החיתולים שלה היו מלאים לגמרי, והיא סוף סוף הצליחה לדבר. "אני.. אני.. לא תינוקת." אליס ייבבה. היא ניסתה ללכת כרגיל, אבל החיתולים לא נתנו לה.
"היא תינוקת! תינוקת גדולה!" הפרחים מסביבה התחילו לצחוק.
"אני לא!" אליס נאבקה בדמעות. היא החלה לדשדש לתוך היער אך שמעה את צחוק הפרחים בעקבותיה. היא מעדה על שורש ונחתה על ארבע. היא התחילה לזחול, ממש כמו תינוקת כשהיא ממררת בבכי. היא הסתובבה לראות אם הפרחים עוקבים אחריה, אבל כל מה שהיא יכלה לראות היה החיתול הענק שלה.
היא קמה על רגליה והחלה שוב לדשדש קדימה. היא הביטה לאחור מעבר לכתפה, ולא ראתה דבר. היא הסתובבה ושוב מעדה על שורש גדול. היא צנחה קדימה, התגלגלה ונחתה על ישבנה. היא החליקה במורד גבעה בוצית על גבה  ונפלה לתוך שלולית בוץ.
אליס ישבה בהלם לכמה שניות. היא השפילה את מבטה ונבהלה- השמלה שלה הייתה מלוכלכת, פניה וידיה היו מלאים בבוץ, והגרוע מכל, היא ישבה בחיתולים ספוגים ומלוכלכים.
"אני רוצה ללכת הביתה!" אליס בכתה. לא היה לה אכפת אם היא מתנהגת כמו תינוקת. היא עשתה קקי בחיתולים, השתינה בהם והייתה מכוסה בבוץ. אליס לא ידעה מה קורה, אבל היא ידעה שהיא לא אוהבת את זה.
אליס ישבה זמן מה, לא בטוחה מה לעשות. לבסוף היא קמה לאט על רגליה והחלה לדשדש קדימה. היא טיפסה בחזרה על הגבעה, נזהרת להימנע מהבוץ החלקלק.
כשהגיעה לראש הגבעה, היא לא ראתה שום סימן לפרחים. היא הלכה לאט בצעדים קטנים מפני שהחיתולים שלה היו כל כך מלאים. אליס הלכה למרחק קצר בלבד, כשקול קרא: "שלום, ילדה קטנה!"
אליס הביטה סביבה, אבל לא הצליחה לזהות מאיפה הגיע הקול. "שלום?" שאלה אליס, קצת מבולבלת ומפוחדת.
"כאן למעלה, בין העצים." הקול אמר שוב.
אליס הרימה את מבטה וראתה חתול גדול יושב בענף של עץ סמוך. הייתה לו פרווה סגולה וחיוך ענק. "איזו שמלה ורודה מקסימה יש לך, יקירתי." הוא אמר. ואז, כהרף עין, הוא נעלם מהעץ, והופיע שוב לצידה של אליס.
"מי אתה?" שאלה אליס.
"אני החתול. מי את?"
"אני אליס. אני בדרך כלל לא מתלבשת ככה. למעשה, אף פעם לא התלבשתי ככה. אתה מבין, הזקנה המוזרה הזאת נתנה לי לשתות משהו שעשה אותי קטנה יותר, ואז היא שמה אותי בחיתולים. חזרתי לגודל הרגיל שלי עכשיו, אבל אני עדיין בחיתולים, והשמלה הזו יותר מדי חושפנית". אמרה אליס.
החתול הסתכל עליה למעלה ולמטה, מרגליה הארוכות והרזות, שהובילו לחלק האחורי המרופד היטב, ועד לשמלת התינוק הצמודה שלה. "אני לא יודע, אני די אוהב את השמלה." אמר החתול וחייך את החיוך הענק שלו.
"אתה יכול לעזור לי בבקשה? אני לא יודעת מה לעשות. אני חייבת למצוא את הזקנה ולצאת מהחיתולים האלה. הם... אממ.. משומשים, אם אתה יודע למה אני מתכוונת." אמרה אליס בביישנות.
"יכולתי להריח את זה מראש העץ." אמר החתול. "אני מניח שאולי אוכל לעזור לך. היא אני ביחסים טובים".
"אתה מכיר אותה?" אליס פלטה החוצה.
"ילדות קטנות לא צריכות להפריע." אמר החתול. הוא תקע את המוצץ שהיה תלוי על צווארה של אליס לתוך פיה, ואמר, "עיקבי אחרי."
כשאליס עקבה אחרי החתול, היא החלה באופן לא מודע למצוץ את המוצץ. היא הבינה מה היא עושה, ועצרה את עצמה, קצת מופתעת מהדחפים שלה. ואז היא החליטה שזה בעצם די מרגיע והחלה למצוץ אותו שוב.
זמן קצר לאחר מכן, אליס הרגישה שהיא חייבת להשתין שוב. שלפוחית ​​השתן שלה השתחררה, ואליס הרטיבה שוב את החיתולים שלה. אליס ניסתה לא לחשוב על זה, והמשיכה לתוך היער.


אליס בארץ החיתולים- חלק 2

לבסוף, החתול עצר. אליס הבינה שהם עשו את דרכם חזרה לביתה של הגברת. "פשוט נציץ פנימה ונחפש את המפתח, וגם כמה חיתולים נקיים"
"אני צריכה את המפתח כדי לפתוח את המכנסיים האלה..." אליס הראתה לחתול את המנעול על המכנסיים הקצרים הוורודים. "אחרי זה נחפש את הבגדים האמיתיים שלי, ואז סוף-סוף אוכל לברוח מכאן!"
החתול הוביל את אליס לחלון, ואליס ראתה שהם נמצאים ממש מחוץ לחדר עם העריסה שהייתה בה רק שעה קודם לכן.
"עזור לי להגיע לשם כדי שאוכל להחליף." אמרה אליס. החתול עזר לה לעלות אל אדן החלון. היא פתחה את החלון ומשכה את עצמה החוצה. היא נחתה על ישבנה, מה שבדרך כלל היה כואב, אבל הריפוד בין רגליה מנע ממנה להרגיש יותר מקצת גועל כשהבלגן בין רגליה זז.
 כמה רגעים לאחר מכן החתול הצטרף אליה ויחד הם התחילו לחפש אחר המפתח.
"אני לא רואה את זה בשום מקום." אמרה אליס בקול מדוכא. השניים בדקו כל סנטימטר בחדר ולא מצאו סימן למפתח.
"מצאתי משהו." החתול הגיח מהארון כשהוא נושא ערמת חיתולי בד ואוברול ורוד.
"מה אתה עושה עם זה? זה לא עוזר לנו." אליס השיבה לו בקול מתוסכל, מכיוון שקיוותה שהוא מצא את המפתח.
"ובכן, בלי מפתח לא תוכלי להוריד את החיתולים האלה, אבל חשבתי שאולי תרצי כמה נקיים בכדי לדחוף שם למטה, את יודעת, כדי למנוע דליפות וכאלה. ואז, אולי תרצי לצאת מהשמלה הבוצית הזו וללבוש משהו רך וחמים.
הוא צדק. אליס השתדלה לנקות את עצמה הכי טוב שיכלה, לקחה את החיתולים והאוברול מהחתול ואמרה, "בסדר, תן לי כמה דקות." החתול השאיר את אליס לבדה.
היא החלה לתחוב חיתולים נוספים במורד המכנסיים הצמודים הנעולים שלה כדי לשמור על עצמה יבשה ככל האפשר. אחר כך היא פשטה את השמלה המלוכלכת ורכסה את האוברול הנקי. "הרבה יותר טוב" חשבה לעצמה אליס כשהרגישה כבר יותר חם ונעים.
היא הצטרפה לחתול בחדר הראשי ואמרה "קדימה, בוא נמשיך לחפש. הבגדים שלי והמפתח חייבים להיות כאן איפשהו."
השניים המשיכו לחפש בבית ללא הועיל. הם לא מצאו שום דבר שימושי.
בזמן שהסתכלה סביבה, אליס מצאה בקבוקי תינוקות רבים, רעשנים, צעצועים, אפילו כיסא גבוה ולול. "הזקנה הזו חייבת לנהל מעון יום.." אליס חשבה לעצמה. היא חיפשה את החתול בכדי לשאול אותו במה מדובר, אך לפני שהספיקה שמעה קול קורא בהתרגשות: "מצאתי!!"
אליס מיהרה לחדר הסמוך בו חיכה החתול, זנבו מתעוות בחוסר נוחות. בכפותיו היה מונח סט מפתחות.
"הו, בבקשה תגרום לאחד מאלה לעבוד!" אליס התפללה בקול רם.
בניסיון הראשון המפתח התאים והחתול הצליח לשחרר את המנעול שהחזיק את המכנסיים הורודים סביב מותניה של אליס. באנחת רווחה, אליס נתנה לחתול חיבוק חזק.
"בעדינות, יקירתי!" החתול התנשף.
"מצטערת... עכשיו, איפה הבגדים שלי?" שאלה אליס.
"לא מצאתי את הבגדים שלך בשום מקום... אני מצטער.." החתול ענה.
"יופי. פשוט נהדר. עכשיו מה אני אמורה לעשות?!" אליס רתחה מזעם.
החתול חייך. "כפי שאני רואה את זה, יש לך שתי אפשרויות. הראשונה היא שתישארי בחיתולים המטונפים האלה, והשנייה היא שתרשי לי להחליף לך לחיתולים ובגדים נקיים. החלטה שלך".
"חכה! מה עם החדר שלה? אולי הבגדים שם?" אליס רצה במסדרון אל הדלת המובילה לחדר השינה הראשי. כשהגיעה לשם הדלת היתה נעולה.
"מוזר... הדלת היתה פתוחה לפני כמה דקות.." אליס אמרה.
"סליחה, כנראה סגרתי אותה בטעות." אמר החתול. למען האמת, החתול סגר את הדלת מאוד בכוונה. הוא רק דאג לכך שיהיה לו הרבה כיף עם הילדה המסכנה לפני שהיא תחזור לביתה.
"תביא את המפתחות לכאן, בוא נראה אם ​​אחד מהם מתאים." אליס ניסתה כל מפתח במחזיק המפתחות מספר פעמים, אבל אף אחד מהם לא התאים. זה חסר סיכוי. היא גנחה.
"מצטער. לא ידעתי שהדלת ננעלת אוטומטית" אמר החתול בהבעה העצובה ביותר שהצליח וניסה לנחם את אליס. "קדימה, בואי ננקה אותך." הוא הוביל את אליס במסדרון אל חדר הילדים.
כשהגיעו החתול עזר לאליס להתנקות ולהחליף לחיתול נקי.
"כנראה שכדאי שננסה למצוא אותה. אני חושב שהיא היחידה שיודעת איפה הבגדים שלך." אמר לאליס.
אליס הסכימה. "אתה יודע, אף פעם לא חשבתי שאדבר עם חתול. ובכנות, מעולם לא חשבתי שאלבש חיתולים שוב." היא אמרה והצמידה את החיתול היטב למקומו.
"נו.. טוב... גם ככה אני בטח חולמת את כל זה."
"כנראה אנחנו חולמים את זה ביחד" אמר החתול כשהביט באליס למעלה ולמטה.
"החיתול הזה ענק." אמרה אליס כשהביטה בעצמה במראה הגדולה שהיתה תלויה מאחורי הדלת. החתול חייך כיוון שבחר את החיתול העבה ביותר שהצליח למצוא - הוא פשוט לא אמר את זה לאליס.
"אוקיי, הגיע הזמן להכניס אותך לבגדי מסיבה יקירתי!" צעק החתול כשפנה לארון. הוא נעלם מאחור, ואליס נותרה לרגע לבד עם מחשבותיה.
אני מקווה שאחזור הביתה בקרוב. למעשה, אני מקווה שזה באמת חלום ושאני אתעורר בקרוב. היא חשבה לעצמה. אוי לא! מה אם ארטיב את המכנסיים תוך כדי חלום?! אליס יכלה רק לדמיין את האימה של להתעורר באמצע הפארק עם כתם כהה באמצע המכנסיים שלה. אה, ואני מקווה שמה שהחתול בוחר לי ללבוש יכסה את החיתול הענק הזה!
"מהר, נהיה לי קר!" אמרה אליס בחוסר סבלנות.
החתול הגיח מהארון, אוחז בחליפת מלחים. אליס לא האמינה למראה עיניה. "אתה לא מצפה ממני ללבוש את זה, נכון?"
"כמובן שכן. אמ... זה באמת ידגיש את צבע העיניים שלך, או משהו כזה..." החתול גמגם.
הוא הלביש את החולצה הקצרה על אליס, שם לב כמה יפה היא מציגה את החזה השופע שלה. החולצה היתה כל כך קצרה שהיא לא הגיעה אפילו לטבור שלה. אחר כך הגיעו מכנסי הפלסטיק הלבנים, ולבסוף, החצאית הכחולה הכהה. החתול לקח צעד אחורה כדי להעריך את עבודתו. אליס עמדה מולו בחולצה לבנה ללא שרוולים, עם עיטור כחול. החצאית לא ממש כיסתה את החיתול של אליס, והפכה אותו לגלוי לעני כל. לבסוף, החתול הניח את הכומתה הכחולה על ראשה של אליס. "מושלם." הוא אמר. אליס רק הנהנה בצייתנות.


"אנחנו יכולים לחפש משהו לאכול עכשיו? אני מורעבת." ייבבה אליס.
הם הלכו למטבח והחתול אמר, "תשבי. אני אכין לך משהו."
אליס מצאה שהמושב הנוח היחיד ליד השולחן הוא הכיסא הגבוה שאליס ראתה קודם לכן. אליס טיפסה בזהירות והתיישבה על הכיסא. הכיסא היה גבוה יותר מראשה, וכפות רגליה היו רחוקות בחצי מטר מהרצפה. אליס התחילה להתרגל לשבת בפישוק בגלל החיתולים העבים בין רגליה.
לפני שאליס הבינה מה קורה, החתול החליק את מגש הכיסא ונעל אותו במקומו, מצמיד זרועותיה של אליס מתחת. היא הייתה חסרת אונים לחלוטין. החתול קשר סינר גדול סביב צווארה של אליס וחזר לחפש אוכל.
"בואי נראה מה יש לנו כאן." החתול החל לחפור בארונות. הוא מצא צנצנת גדולה של גזר מרוסק וכפית גדולה. "הנה בא המטוס!" הוא ציחקק כשעשה את דרכו לעבר אליס.
"לא, בחייך. אני יכולה להאכיל את עצמי!" אליס התחננה. "בבקשה!"
לפני שהספיקה להוציא מילה נוספת פיה של אליס התמלא בגזר מרוסק. היא כמעט נחנקה פעמיים לפני שהצליחה לבלוע הכל. היא המשיכה לנסות להמנע מהכפיות שהחתול דחף לפיה, אבל זה היה קרב אבוד. לאחר שחלק נכבד מהגזר נמרח סביב שפתיה ולחייה היא נכנעה ואפשרה לחתול להאכיל אותה את שארית הצנצנת, כשהיא מרגישה מושפלת לחלוטין.
"זה לא היה כל כך נורא, נכון?" אמר החתול בזמן שניקה את פניה של אליס.
"עכשיו הגיע הזמן להביא בקבוק לתינוקת שלי."
החתול הוציא בקבוק בגודל ליטר, מלא חלב. הוא תקע את הפטמה בפיה של אליס ולא הוציא אותה עד שסיימה. החלב זרם מהבקבוק כל כך מהר שכל מה שיכלה לעשות היה לבלוע. אחרי שסיימה, היא חשבה שהבטן שלה עומדת להתפוצץ. היא מעולם לא שתתה כל כך מהר.
"אני עייפה. אני רוצה לנוח לפני שנלך לחפש את הגברת." אמרה אליס.
החתול חייך. הכל התנהל בדיוק כפי שהוא קיווה. "תני לי לעזור לך מתוקה."
החתול פתח את המגש והוביל את אליס לעריסה. היא שכבה על גבה, והחתול כיסה אותה בשמיכות עבות עד שלא יכלה להזיז את גופה. כנראה שאליס לא שמה לב מפני שתרופות השינה בבקבוק החלו להשפיע. בקרוב המשלשלים ישפיעו גם, ואז החתול יצטרך להחליף לתינוקת הקטנה והמלוכלכת שלו.
"הו, אני לא יכול לחכות!" אמר החתול כשהוא דילג החוצה מהחדר.
כשאליס התעוררה, היא גילתה שהיא לא יכולה להזיז את גופה מהצוואר ומטה. "חתול! חתול! בוא הנה ותעזור לי לקום! כיסית אותי יותר מדי." אליס צעקה. כעבור כמה רגעים החתול צץ כשהוא מחייך מאוזן לאוזן. "מה שלום אליס התינוקת היקרה שלי? נחת מספיק, אני מקווה."
"אני לא תינוקת, בסדר? אני לבוש ככה בגלל נסיבות מוזרות" אליס אמרה כשהחתול משך לאחור את השמיכות. "בוא נתחיל לארוז. אנחנו חייבים למצוא את הגברת ואת הבגדים הרגילים שלי."
למעשה , החתול מצא את הבגדים ה"רגילים" של אליס, אבל זרק אותם לשיחים בזמן שאליס ישנה.
אליס התיישבה ומיד נאנחה. "איכס!" היא אמרה והוסיפה בהיסוס "החיתול שלי שוב מלא." אליס התחילה לדאוג. היא לא זכרה שהיתה צריכה לעשות. היא בטח עשתה קקי בזמן שישנה. אליס הרגישה שככל שהיא נשארה זמן רב יותר במקום המוזר הזה כך היא הפכה יותר לתינוקת. היא חייבת לברוח מפה מהר, לפני שתזדקק לחיתולים לנצח.
החתול החליף לה והפעם בחר זוג מכנסי פלסטיק כחולים יפים שהתאימו לחליפת המלחים שלה. הוא צעד לאחור והתפעל מהעבודה שלו. "לא רע בכלל, ילדה קטנה."
"תפסיק עם זה!" מחתה אליס. "בוא נצא לדרך."
החתול החל לאסוף שקית חיתולים, טלק ומספר בגדים להחלפה, ולאחר מכן יצאו השניים לתוך היער. הם הלכו בדרך שהגברת הזקנה הובילה בה את אליס בעגלה כמה שעות קודם לכן. אחרי הרבה הליכה, החתול החליט שהוא צריך מנוחה.
"אתה לא יכול לעצור עכשיו. יאללה, בוא נמשיך!" אליס דחקה.
החתול שפשף את כפות רגליו ואמר, "תפסיקי להיות כל כך לחוצה! הכפות המסכנות שלי צריכות מנוחה."
"אנחנו לא יכולים לנוח. אנחנו חייבים למצוא את הגברת. אני לא נשארת בבגדים האלה יותר ממה שאני חייבת." אליס תפסה את החתול בזרועו וניסתה למשוך אותו על רגליו. "אל תתעצל כל כך! אתה חייב לעזור למצוא אותה!"
"תקשיבי ילדה, נמאס לי מהגישה שלך. אני לא צריך שתבלגני לי את הפרווה!" החתול החל לכעוס על התנהגותה של אליס.
״אז אני לא צריכה את עזרתך. אני אמצא אותה לבד!" אליס כעסה עכשיו, והיא נתנה לאישיות הידועה לשמצה שלה להפיק ממנה את המיטב.
החתול, שכבר הפסיק לחייך ממזמן, הפנה מבט נוקשה אל אליס. בסדר. הוא אמר.
"בסדר גמור!!" צעקה אליס. "אני הולכת."


העונש של אמילי
פרק 1
חלק א
אמילי מתארגנת לצאת מהמשרד להיום. זה היה חמישי אחר הצהריים חם באמצע חודש יולי וזה היה שבוע עבודה ארוך ומשעמם. כשהיא מכבה את המחשב ומוודאת שלא שכחה כלום, אמילי חשבה על התוכניות שלה להערב. היא תקפוץ לפאב לגיחה קצרה להיפרד מעמיתה שעוזבת את העבודה ואז תתפוס אוטובוס לחבר שלה לארוחת ערב, סרט וכרבולים. ערב שישי רגיל בדיוק כמו שהיא אוהבת. אמילי נכנסה לבר העמוס ומהר ראתה את העמיתה לעבודה לפני שסאלי מהכוח אדם ראתה אותה. היא התיישבה בכיסא הריק ליד סאלי וישר ביל ממחלקת המיסים אמר לה שלום. ביל שם שתי קוקטיילים גדולים על השולחן ממולה, ואמר בקול "זה האפי אוור אמ! תשתי!" "נהדר באמת" חשבה אמילי "לא סביר שזה יהיה עכשיו שוט מהיר לפני שאתפוס את האוטובוס."
אמילי שתתה את הקוקטייל הראשון בזמן שריכלה עם סאלי על עובדי המשרד. עמוק לשיחה, היא בקושי הבינה כמה מהר המשקה הראשון נגמר, ואיך המשקה השני נגמר עוד יותר מהר. אמילי בדקה את הזמן והבינה שיש לה רק כמה דקות לתפוס את האוטובוס. היא אמרה לכולם שלום ועזבה במהרה.
כשהיא מהירה לאוטובוס אמילי הבחינה שהשלפוחית מתחילה ללחוץ, מה שהרגיש שמחמיר מצעד לצעד. כשהיא הגיעה לתחנת אוטובוס, האוטובוס לא נראה באופק. אמילי התיישבה על הספסל, שילבה את הרגליים וחיכתה. היא בדקה במווביט, "אוף, הוא מאחר בעשר דקות כבר. איפה הוא לעזאזל?" היא חשבה לעצמה בזמן שהיא נשענה קדימה ושילבה את הרגליים יותר חזק. "אם זה יקח עוד הרבה זמן אני אהיה בבעיה."
אמילי התחילה להתנדנד קדימה ואחורה בעדינות, והתחילה להזיז את הרגל שלה בלחץ, כשלפתע, האוטובוס הגיע משום מקום. אמילי תקפה את הרב קו, הנהג הסתכל על אמילי ארוכות, אחרי זה היא התיישבה במושב בחלק האחורי של האוטובוס. כשהאוטובוס יצא מהתחנה אמילי הרגישה קצת הקלה שבקרוב היא תהיה בבית של החבר שלה ותוכל להשתמש בשירותים, אבל כמעט מיד כשהיא חשבה על זה, האוטובוס נעצר כמעט לחלוטין בפקק תנועה… "אני בצרות" אמילי חשבה לעצמה.
עשרים דקות עברו והאוטובוס בקושי זז בפקק. כרגע, אמילי ויתרה על להסתיר את הקושי ועכשיו נשענת קדימה עם הרגליים שלה מתחת למושב שלה והידיים לוחצות בהדיקות כנגד המפסעה שלה. היא שוב התנדנדה בעדינות קדימה ואחורה וחיפשה בנואשות פתרון כל שהוא.
"אני יכולה להתאפק, אני יכולה להתאפק, אני יכולה להתאפק" היא אמרה לעצמה בראש, כמו מנטרה. "אני בת 26 הרבה יותר מדי מבוגרת כדי שיהיו לי תאונות" היא חשבה.
סוף סוף הפקק נגמר ואמילי הרגישה עוד גל של תחושת הקלה, שמהר השתנתה למשהו אחר. בזמן שהיא נרגעה, פתאום פרץ זרם חם בין הרגליים שלה, הוא הרטיב את התחתונים והתפשט, הוא יצר אזור קטן ורטוב בכותנה בין הרגליים שלה.
"אוי לא, בבקשה שזה לא יהיה בולט" היא חשבה, תוך כדי שהיא נוגעת מתחת לישבן שלה לבדוק את הכתם.
למזלה, הכל הרגיש יבש ויותר חשוב לא בולט לעין. אבל אמילי ידעה שזה לא יהיה הרבה לפני שהסיטואציה תחמיר. היא הביטה מהחלון, מתנדנדת מצד לצד כמו ילדה קטנה שמחכה לאישור ללכת לשירותים. היא ניסתה למצוא פתרון לסיטואציה. נשארו 3 תחנות ועוד חמש דקות הליכה לחבר שלה אבל התנועה התחילה לזוז. אמילי שקלה לרדת מהאוטובוס בתחנה הבאה ולחפש שירותים ציבוריים או פאב כדי להכנס אליהם במהרה. היא חשבה כמה הקלה זה יהיה לשחרר את הלחץ מהשלפוחית וכמה יותר שמחה היא תהיה… אבל אז היא לקחה בחשבון שהיא צריכה לעבור באוטובוס העמוס מאחורה קדימה, רק כדי ללכת זמן לא ידוע, כדי למצוא מקום להשתין. "לא" היא חשובה. "זה לא רחוק עכשיו ואני יכולה להחזיק את זה. אני לא תינוקת, אני אישה בוגרת!"
אמילי ישבה ושילבה את הרגליים, דפקה את הרגל על הרצפה וקצצה ציפורניים לזמן שהרגיש נצח. סוף סוף התחנה של אמילי התקרבה וזה היה הזמן ללכת לדלת של האוטובוס. היא קמה לאט ובזהירות בלי למשוך צומת לב מהסובבים, היא עברה בין הנוסעים האחרים אל הדלת. היא עמדה וחיכתה בחוסר סבלנות לתחנה שלה בזמן שהברכיים שלה לוחצות אחת על השנייה ומדי פעם לוחצת עם היד על המפשעה. אמילי ידעה שהיא תצליח להתאפק והכל יהיה בסדר.
האוטובוס עצר, אמילי אמרה תודה לנהג הכי וירדה הכי מהר שיכלה, היא התחילה ללכת בקצב מעולה. בכל צעד היא התקרבה יותר ויותר לשירותים, אבל לצערה באותו זמן, החמיר את הנואשות שלה. כשהיא הלכה היא הרגישה פחות ופחות מסוגלת להחזיק.
"אני יכולה לעשות את זה" היא חשבה שוב ושוב.

העונש של אמילי
פרק 1
חלק ב'
פתאום, שתי דקות מהבית של החבר, אמילי הרגישה עוד זרם קצר של שתן. היא ניסתה להתעלם מזה ולהמשיך ללכת, אבל הגיע עוד זרם מהר מאוד. אמילי המשיכה ללכת. היא הרגישה טפטוף בכל הירך הפנימית שלה, מרטיב אותה כשהיא הולכת, זה נעצר בדיוק מעל הברך שלה. "אני חייבת להמשיך" היא חשבה לעצמה.
צעד אחר צעד היא התקרבה יותר ויותר ליעד שלה. אבל כל כמה צעדים עוד זרם קטן יצא. כשאמילי ניסתה למהר לחבר שלה, הטפטוף הפך לזרם קטן. היא הגיעה לדלת שלו, צלצלה בפעמון ודפקה בדלדת בלחץ… כלום.
"איפה הוא לעזאזל? מה הוא עושה??" היא חשבה בנואשות.
בנקודה הזאת הכתמים והטפטופים ניהיו יותר ויותר דחופים. אמילי הייתה מודעת לכמה התחתונים שלה רטובות וכמה הרגליים מתחילות להרגיש רטובות. עוד זרם דלף במורד הרגל שלה, נספג לגרביים.
"בבקשה תענה לדלת", היא לחשה לעצמה. אמילי עושה את ריקוד השירותים באופן בוטה וכבר אין טעם להסתיר את זה. היא הסתכלה מסביב בלחץ וראתה שתי נערות צוחקות עליה. אמילי הסמיקה ממבוכה, זה לא עזר לסיטואציה שלה. היא התנדנדה מצד לצד, לוחצת בכוח את היד למפסעה ואת הברכיים אחת כנגד השנייה. לבסוף, היא שמעה את המנעול של הדלת הקדמית כשהחבר שלה פתח את הדלת. הדלת נפתחה ולפני שמילה נאמרה, אמילי הסתכלה לו בעיניים לפני שהסתכלה חזרה על הרגליים וראתה איך שלולית מתחילה להיווצר. החבר עמד בחוסר אמונה בזמן שאמילי עמדה והרטיבה את עצמה לגמרי בכניסה לדירה שלו. זה היה זרם קבוע, נוזל משתי הרגליים, נספג לגרביים ולנעליים. זה הרגיש חם, חושפני וגם משפיל באותו הזמן. אמילי פשוט לא יכלה לעצור את עצמה. היא הרגישה ששתן ממלא את הנעליים עד שהן מוצפות. הרגליים שלה היו עכשיו רטובות לחלוטין והשלולית הייתה ענקית. כל מה שהיא יכלה לעשות זה לעמוד ומדי פעם להסתכל לו בפנים, לפני שהיא מורידה את הפנים לרצפה שוב.
מתי שזה סוף סוף נגמר, היא הרימה את הראש להסתכל על החבר שלה וגמגמה " אני מצטערת".
הרגשת חוסר אונים מכריעה השתלטה עליה כשהיא עמדה שם כשהיא מרגישה חשופה ומושפלת. אמילי פשוט נשארה שם וחיכתה שמשהו יקרה. בדרך כללי היא הרגישה בשליטה, אבל פתאום זה הרגיש כאילו הרצפה נשמטה מתחת לרגליה. היא לא ידעה מה לעשות, אלא רק לחכות שהחבר יעשה משהו.
אחרי מה שהרגיש כמו נצח, הוא דיבר.
"כנסי לבית אמילי, לפני שמישהו יראה, אלוהים ישמור".
ועם זה, הוא תפס את היד ומשך את הילדה שכרגע מושפלת ואחוזת אימה לדירה וטרק את הדלת. הוא הוביל אותה לסלון סובב אותה ובדק את הנזק.
"באמת אמילי? שוב?" הוא אמר בקול תקיף.
הוא הזכיר לאמילי את התקרית המביכה לפני שבועיים, כשהיא הרטיבה את המיטה שלו אחרי לילה בחוץ…
אבל זה החיוור ביחס למה שקורה כרגע. היא רק נעצרה שם, עדין מושפלת מדי לדבר בבהירות. החבר שלה הוביל אותה אל הפינה והרים את החצאית.
"הכל ספוג! את יכולה לעמוד כאן בפינה ולחשוב על מה שעשית, בזמן שאני הולך לנקות את הבלגן שעשית. אני לא מאמין שעשית את זה!"
ועם זה, הוא סובב אותה אל מול הקיר והלך לחפש סמרטוט ודלי.
"שלא תעזי לזוז" הוא צעק מהחדר השני. אמילי רצתה לדבר ולהגיד לו שיפסיק להתייחס אליה כמו אל ילדה, אבל היא עוד הייתה נחרדת מדי ממה בדיוק קרה. היא רק עמדה שם, עם רגשות מעורבים, של כעס, בושה וחוסר אונים.
אחרי 15 דקות בערך, החבר חזר. "אוקי אמילי" הוא אמר, "אני חושב שאנחנו צריכים לקחת מקדם זהירות כשאת כאן."
אמילי הסתכלה עליו במבט ריק.
"מה אתה מתכוון?" היא שאלה בביישנות.
"אמילי זה לא הפעם הראשונה שדבר כמו זה קורה. לעזאזל זו גם לא הפעם השנייה! בזמן שאני ניקיתי אחריך היה לי זמן לחשוב ולקבל החלטה שאני חושב עליה הרבה זמן.
"איזו החלטה?" אמילי שאלה בלחץ.
"אמילי את ממשיכה להתנהג כמו תינוקת, נראה ללא שליטה… אז אין לי ברירה אלא להתייחס אליך כמו אל תינוקת. כמו התינוקת שאת".
לפני שהיא יכלה להגיב, הוא לקח את היד שלה והוביל אותה במהירות לחדר השינה.
"לא!" אמילי מחתה, כשהיא ניסתה להתנגד.
"את הבאת את זה על עצמך אמילי" הוא אמר כשהוא מוביל אותה למיטה ודוחף אותה עליה.
אמילי ישבה בקצה המיטה, תוהה מה התוכניות שלו בשבילה.
"אני מצטערת! זה לא יקרה שוב! אני מבטיחה!" היא התחננה בזמן שהיא צופה פותח מגירה ומחטט בתחתית שלה למצוא משהו.
לא זה בהחלט לא יקרה שוב גברת, הוא ענה.
כשהיא שמעה את זה, אמילי פתאום הרגישה מאוד לחוצה לגבי מה שהוא מחפש.
"בבקשה! אני לא תינוקת, אתה לא צריך להעניש אותי"
הוא נעמד והסתובב להסתכל אליה.
"לא זה מאוחר מדי להתחנן. עכשיו תהיי ילדה טובה ותשכבי שאוכל לנקות אותך ולהחליף לך בגדים."
אמילי לא שמעה מה הוא אמר. הפוקס שלה כולו היה במה יש לו ביד. חבילה שלמה של חיתולים למבוגרים. אמילי שכבה שם בשוק בזמן שהלחיים שלה האדימו. היא רצתה למחות, אבל חלק ממנה הרגיש סקרן ומתרגש. היא צפתה בו פותח את החבילה ומוציא לאט חיתול אחד, היה עליו דובונים וארנבים. זה נראה כל כך תינוקי. הוא התחיל לפתוח את החיתול וללכת אליה.
"לא!" היא צעקה בפתאומיות וסגרה את הרגליים שלה. "אני לא רוצה ללבוש את זה".
הוא הסתכל עליה במבט לא מרוצה ואמר ברוגע "תהיי ילדה או שתקבלי גם מכות בישבן"...

פרק 3


חלק א


"עכשיו!" הוא אמר בקול סמכותי. "אני חושב שאת צריכה להירגע ולישון קצת". "אבל אני לא עייפה!" אמילי מחתה.


"אוקי אמילי, בואי נבהיר משהו. את תינוקת לשאר היום. את לא עונה לי, את לא מוחה ואת בהחלט לא מחליטה. מתי שאני אומר שזה הזמן לישון, זה זמן לישון. את תישארי איפה ששמתי אותך עד שאני אחליט שאת מוכנה. מבינה?"


אמילי הביטה בו במבט אטום, בזמן שהיא התחילה להבין את החומרה של המצב. היא חשבה להתנגד, אבל במהרה היא הבינה שאין טעם. אחרי הכל, זה לא עזר לה עד עכשיו. היא חשבה שהוא בטח יגרום לה לישון בערך חצי שעה ואז זה יגמר והכל יחזור לשגרה וללילה שהם תכננו. כאישה מבוגרת.


"כן אני מבינה." היא אמרה בביישנות.


אז הוא הביא מוצץ ורוד גדול והגיש את זה לפה שלה.


"הינה קחי את זה בייבי, זה יעזור לך להרגע לשינה" אמילי עשתה כמו שנאמר לה ובאופן מפתיע הרגישה שהמוצץ הרגיע אותה בצורה מוזרה. עם כמה שהיא הרגישה מושפלת מהמצוקה שלה, היא לא יכלה לא להרגיש תחושה של ביטחון זוחלת לתוכה.


הוא הרים את השמיכה וכיסה את אמילי, תוחב אותה חזק ונותן לה נשיקה על המצח.


"דאדי יבוא מתי ששעת השינה שלך תיגמר" הוא אמר בקול עדין, לפני שהוא כיבה את האור וסגר את הדלת.


אמילי שכבה שם, תהתה כמה זמן תישאר ככה. היא הסתכלה מסביב בחדר, שמה לב לאור יום מבצבץ מבעד לוילונות.


"זה כזה מגוחך", היא חשבה.


"איך אני אמורה לישון ככה?"


(הארת המתרגמת, הוא כנראה שחרר אותה ולא כתב את זה)


"אמילי הורידה את ידה ומיששה את החיתול, מעבירה את היד על המדבקות ולוחצת בין הרגליים להרגיש כמה מרופדת היא.


היא שכבה שם תוהה לגבי אירועי הערב, מריצה את התאונה שוב ושוב בראש שלה. אחרי זמן קצר, אמילי הרגישה קצת מנומנמת והתחילה להירדם.


לפני שהיא יכלה להירדם, תחושה מוכרת חזרה לה. באיטיות אבל תחושה מוכרת. היא נשכבה הצידה לפני שנכבה שוב על הגב.


"אוי לא", היא חשבה "אני צריכה להשתין"


אמילי חשבה לבכות שהחבר יבוא לעזור לה, אבל היא לא הייתה משוכנעת שהוא יתן לה להשתמש בשירותים, בלהתחשב באיך שהוא מתייחס אליה הערב. חוץ מזה, היא באמת לא רצתה לתת לו את התענוג של לבקש את העזרה על דבר כזה מגוחך.


היא שכבה שם, מתהפכת ומרגישה את הלחץ בשלפוחית גדל לאט לאט. היא סגרה את הרגליים שלה ונאחזה במפשעה שלה, מנסה לא לחשוב על זה. היא קיוותה שהוא יבוא ויסיים את העונש המגוחך הזה, אבל עם כל דקה שעברה, היא הרגישה שזה פחות ופחות אפשרי.


"אני לא עושה את זה!" היא חשבה "אני לא תינוקת! אני לא תינוקת! אני לא תינוקת! אני אישה בוגרת! לא יאלצו אותי להרטיב חיתולים!"


אמילי החליטה שזה מספיק. היא הולכת לקחת אחריות על הסיטואציה. היא הורידה באיטיות את הסמיכה, חושפת את הצד התחתון המחותל שלה. בשקט ככל שיכלה, היא קמה והתגנבה לאט על פני החדר.


היא הגניבה מבט על עצמה במראה ולא יכלה לא להביט שוב, לראות את עצמה ערומה רק בחיתול והמוצץ עדין בפה שלה. היא הייתה זמנית מהופנטת, כאילו היא בטריפ… פתאום היא ניערה את הראש שלה והתעשתה, זורקת את המוצץ למיטה וממשיכה להתגנב לכיוון הדלת. אמילי הציצה החוצה והביטה למסדרות מבעד לדלת של החדר.


"יופי הכל פנוי!"


היא התגנבה במסדרון, שומעת את הטלוויזיה מהסלון.


"טוב הוא בטח רואה טלוויזיה", היא חשבה.


אני פשוט אחמוק פנימה לשירותים, אוריד את החיתול המגוחך הזה, אשתמש בשירותים ואתגנב חזרה למיטה"


אמילי נגישה לדלת של השירותים ובשקטת משכה את הידית של הדלת. היא החזיקה את נשימתה. שום דבר לא קרה.


"זה נעול!" היא צעקה בראש. אמילי התחילה להילחץ. היא הייתה מעדיפה תשאר במקום ותחכה שהוא יבוא אליה. עכשיו היא צריכה לחזור ולקוות שהוא לא ישים לב שהיא הייתה מחוץ למיטה. היא הסתובבה לחזור לחדר שינה, הסתכלה וראתה אותו.


הוא עמדה באמצע המסדרון ידיים שלובות, מתבוננות בה.

פרק 3
חלק ב'


"מה את חושבת שאת עושה אמילי?" הוא אמר בכעס.


"אני, אמממ, אני רק, אמממ" אמילי גמגמה.


"ניסית ללכת לשירותים, נכון?" הוא אמר "טוב את לא ניסית ממש ללכת לשירותים מתי שהרטבת את עצמך לחלוטין בכניסה, נכון? אבל עכשיו את חושבת שאת יכולה פשוט ללכת לשירותים, אחרי שאמרתי לך בפירוש לא לזוז עד שאני באה לקחת אותך?"


אני רק.. אממ אני רק רציתי ל…" היא גמגמה.


הוא הלך אליה מיד ותפס אותה ביד.


"זה יישאר נעול, בגלל שתינוקות הם קטנים מדי להשתמש בשירותים" הוא זעף. "באתי אליך לתת לך הזדמנות להתנצל ולסיים את העונש שלך, אבל את בדיוק הוכחת לי שאת לא מצטערת. אז העונש ימשיך."


הוא משך ביד שלה והוביל אותה ישירות לחדר שינה.


"בבקשההההה" אמילי אמרה "אני באמת צריכה ללכת לשירותים".


הוא לא אמר כלום.


הוא דחף אותה חזרה למיטה, לפני שהוא הולך לקצה המיטה, לאיפה שעמדו שתי אזיקים ורודים מקובעים למיטה, שבדרך כלל נועדו לסקס קינקי. אבל הפעם השימוש שלהם יהיה קצת שונה. הוא הידק את האזיקים מסביב לקרסוליים שלה, מונעים ממנה לסגור את הרגליים. אז הוא הלך לראש המיטה וקשר את הידיים שלה. "בבקשה" אמילי התחננה "אני לא צריכה את זה".


"ברור שאת צריכה אמילי", הוא ענה. "את הרגע הוכחת לי שאת לא יכולה לעשות מה שאומרים לך. אני מצטער שהיינו צריכים להגיע למצב הזה, אבל הבאת את זה על עצמך"


היא לא טרחה להתנגד בזמן שהוא הכניס כל אחת מהידיים לאזיקים.


"אולי זה ילמד אותך לא להמיר את פי" הוא שם את המוצץ חזרה בפה שלה לפני שהוא יצא, הוא סגר את הדלת מאחורי ונעל אותה.


כבר הצורך להשתין היה כמעט מכריע עבור אמילי. היא נאבקה אל מול האיזיקים וניסתה להזיז אותם לזווית יותר נוחה, אבל זה היה חסר טעם כי האזיקים מנעו ממנה לזוז מעל הגב שלה. היא זזה והתפתלה, נחושה לא להרטיב את עצמי.


אחרי בערך 15 דקות, אמילי הצליחה לשחרר את היד השמאלית מהאזיק. היא נאבקה נגד ידה הימנית כדי לנסות להשתחרר.


היא מיששה מסביב לכל האזיק והבינה שהיא צריכה מפתח כדי לשחרר את האזיק הזה.


"זה חסר טעם" היא חשבה לעצמה, כשהיא לא מסוגלת להשתמש ביד השמאלית שלה לשחרר את עצמה, היא הניחה אותה באופן אינסטינקטיבי במקום היחיד שיכול לשפר את המצב. היא לחצה חזק אל נגד החיתול בין הרגליים שלה, מנסה באופן נואש לא להשתין. היא שפשפה ותפסה את המפשעה שלה בנואשות, שומעת את החיתול מרשרש בין הרגליים שלה. מרגישה את הפלסטיק והריפוד בין האצבעות שלה.


זה לא באמת עשה הרבה כדי לעזור וזה לא לקח הרבה זמן לפני שהיא הרגישה תחושה מוכרת שוב. אותה תחושה שהיא הריגשה שהיא הייתה באוטובוס לפני מספר שעות. זרם פיפי קצר ופתאומי, כשאחריו עוד אחד, זה יותר ארוך.


"אוי לא, אוי לא! זה לא יכול להיות! אוי לא! זה קורה, אוי אלוהים!"


הלב של אמילי פעם, היא הרגישה חמה וקושי בנשימה. היא הייתה בטוחה שהיא מסמיקה, כשהיא מרגישה כל כך מושפלת.


היא כיווצה את שרירי האגן והחזיקה את ידה בחוזקה אל נגד המפשעה, אבל זה לא עזר כשזרמים של שתן יצאו אחד אחרי השני, לגמרי ללא שליטה. היא ניסתה אבל ידעה שהיא עומדת לאבד שליטה. פתאום היא הרגישה זרם גדול של שתן, הרבה יותר גדול מהקודמים. היא שמעה קול עמום והחיתול נהיה חם מתחת ליד שלה והוא התחיל להתנפח בין הרגליים שלה, גורם לו להיות אפילו יותר מגביל.


אמילי הרגישה מתוסכלת. היא ידעה שלא תוכל להסתיר את מה שקרה. עדיין נואשת לעשות פיפי, היא נתנה ניסיון אחרון להתנער מהאזיקים, אבל כל תזוזה רק הביאה איתו עוד זרם של שתן, היא חשבה שזה ייעצר כמו האחרים, אבל הפעם היא לא הצליחה לשלוט בזה! היא שמעה את הטפטוף העמום כשהיא שחררה את הלחץ והשתינה בעוצמה רבה יותר ויותר. היא הרגישה את החיתול הולך וטופח בין הרגליים שלה, כשהרטיבות הלוהטת זוחלת לאורך כל חלקה האחורי ואז מתפשטת לאט גם בחזית.


"אני לא יכולה לעצור את זה, אני לא יכולה לעצור את זה! מתי זה הולך להיגמר?" היא חשבה. עד כמה החיתול הזה יכול לספוג?"


אמילי שכבה שם משתינה עוד כ 30 שניות, עד שהיא סוף סוף נעצרה. היא הסתכלה מתחת לשמיכה ובדקה את הנזק. החיתול עבה כמעט פי 2, עם כתם ענק מתפשט אל כל הקדימה, כמעט עד הלמעלה של החיתול. לאיימה של אמילי, היה כתם ענק גם על המיטה, באזור הישבן שלה. אם היה סיכוי לצאת מהמצב הזה בלי השפלה מוחלטת, אז אמילי לא הצליחה למצוא אותה.


אמילי שמה את היד בין הרגליים שלה להרגיש כמה רטובה היא. נגמר לה האוויר, רועדת, מלאה באדרנלין. אבל היא גם הבינה שהיא מרגישה נרגשת מהחוויה. היא הרגישה את החיתול שלה והצמידה את ידה המשוחררת בין רגליה. להפתעתה היא קצת אהבה את איך שהיא הרגישה. היא שפשפה מעט חיככה את ירכיה, מה שגרם לכוס שלה להתחכך בחיתול הלוהט הנפוח.

היא לא בערך אהבה את זה… היא ממש אהבה את זה…

העונש של אמילי
פרק 4
חלק א'
כשאמילי שכבה שם, רגשות עמוקים של בושה והשפלה התחילו לעלות לה.
"למה אני מרגישה ככה? היא חשבה לעצמה "זה לא בסדר, אני לא צריכה להידלק מזה. אולי זה חד פעמי? אולי אני לא בסדר ולא מרגישה עצמי? זה מגעיל! למה לעזאזל אני נהנית מזה?"
אמילי פתאום הבינה שהיא מנענעת את המותניים בעדינות, היא מרגישה את המשקל והחום של החיתול נגד הכוס שלה.
היא פתאום הכריחה את עצמה לעצור.
"לא! אני לא נהנת מזה! אני מרגישה נגעלת ומושפלת" היא חשבה לעצמה. אמילי משכה את היד החופשית מהמפשעה. וניסתה ללא תקווה לדחוף אותה חזרה לאזיק. היא חשבה שהחבר שלה לא יהיה הכי מרוצה אם הוא יחשוב שהיא ניסתה לברוח שוב. בנוסף היה חלק בה שהתרגש מהמחשבה שהיא תענש יותר. לא שהיא רצתה להודות בהרגשה הזאת.
אמילי שכבה שם, נושמת בכבדות, עם דחף התמידי להזיז את ירכיה וללחוץ את ידה בין רגליה. היא שכבה שם מה שהרגיש כמו נצח, עד שהיא שמעה קול של מפתח מסתובב בדלת. מיידית, כל מה שאמילי הרגישה שזה התרגשות ותסכול מיני התמוסס והוחלף בפחד מכריע מזה שהוא ימצא אותה בחיתול רטוב לחלוטין ומיטה רטובה.
"אוי אלוהים, בבקשה שלא ידע מה עשיתי" היא חשבה.
אמילי התפתלה כדי לשמור על השמיכה עליה, מסתירה את הכתם מתחת לישבן שלה. היא סגרה את העיניים כאילו היא ישנה.
אולי זה יקנה לה קצת זמן שאיכשהו ישפר את המצב וההשפלה שתבוא.
הדלת נפתחה לאט ואמילי ראתה את הצל של החבר שלה, עומד בפתח הדלת.
"אמילי?" הוא אמר בטון שקט. "את ערה בייבי?"
הוא התגנב בשקט למיטה והסתכל למטה על החברה שלו שוכבת שם עם העיניים שלה סגורות, מוצצת ברוגע את המוצץ. הוא הסתכל עליה למטה ולמעלה וליטף את שערה בעדינות.
"אוקי תינוקת, דאדי יתן לך לישון".
הוא התגנב חזרה אל עבר הדלת, והסתכל שוב על התינוקת שלו.
אז הוא שם לב לזה, אמילי לא הייתה באזיקים.
"אמילי!" הוא אמר בטון חמור. "אמילי אני יודע שאת ערה, אז את יכולה להפסיק לעשות כאילו".
אמילי הרגישה את הלב נופל לה לחיתול. היא ניסתה להגיב, אבל לא יכלה להוציא מילים. היא מתוסכלת ומושפלת שזה עומד להגיע. היא ידעה שהוא עומד להוריד את השמיכה והוא יחשוף אותה, יוכיח איזה תינוקת היא. אמילי השאירה את העיניים סגורות חזק וקיוותה שהוא פשוט ילך.
"אמילי, היד שלך לא איפה ששמתי אותה"
"שיט!" היא חשבה, וניסתה לדחוף את היד חזרה לאזיק.
"תפסיקי להיות מגוחכת אמילי, אני יכול לראות אותך".
הוא ניגש אליה, תופס את היד ומחזיר אותה בכוח לאזיק, קושר אותו חזק יותר למנוע ממנה להשתחרר שוב. הוא הלך מסביב לכל האזיקים לוודא שכולם מהודקים במקום בבטיחות.
עד עכשיו אמילי הייתה בטוחה שהוא עומד לגלות שהיא הרטיבה את החיתול, אבל להפתעת ולהקלתה, הוא יצא מהחדר בלי להגיד כלום, משאיר את הדלת פתוחה לרווחה מאחוריו.
"אוקי, זה מוזר" היא חשבה. "למה הוא השאיר את הדלת פתוחה? למה הוא הלך?" היא שכבה שם מהרהרת, הוא חזר מחזיק בקבוק תינוקות גדול עם פטמת סיליקום.
"קדימה אמילי, תתעוררי, זה הזמן לבקבוקי שלך. את בטח צמאה אחרי השנצ."
"לאאאא, לא זה" היא חשבה "זה העונש שלי? הוא עובד עלי?"
היא הפילה את המוצץ מהפה שלה, קיבלה את האומץ לפתוח את העיניים והגיבה.
"אני לא צמאה" היא הכריזה.
"אמילי את עומדת לשתות את כל הבקבוק ואז את תשתי עוד אחד. את תינוקת ואת צריכה לעשות מה שמבוגרים אומרים."
בשלב הזה לאמילי יש רק שתי מחשבות. הראשונה: "אם אני אשתה את כל זה, לא יעבור הרבה זמן עד שאצטרך להשתין שוב"
והשנייה "בבקשה אלוהים, אל תיתן לו להוריד את השמיכה".
הפחד להיתפס שהיא הרטיבה את המיטה גובר על הפחד ממה שיקרה אחרי שהיא תשתה את הבקבוקים, והיא מקווה שהוא ילך מהר אם היא תשתף פעולה, אמילי אמרה בביישנות "אוקי אולי אני קצת צמאה"
"טוב, אני לא שאלתי אני אמרתי." הוא אמר, בזמן שהוא מתיישב בקצה של המיטה לצידה.
"אוקי תינוקת, תהיי ילדה טובה ותשתי את כל זה בשביל דאדי" אמילי הרגישה מושפלת, שמדברים אליה ככה, אבל היא עשתה מה שאמרו לה ושתתה את כל המים, בזמן שהוא מחזיק את הבקבוק אל מול הפה שלה. כשהיא סיימה הוא אמר "ילדה טובה" והלך למלא את הבקבוק.

העונש של אמילי
פרק 4
חלק ב'
אמילי זזה באזיקים שלה, מנסה שיהיה לה טיפה יותר נוח. היא הרגישה את החיתול מחמם את הירכיים שלה והיא התחילה להיות מודעת שהכתם הרטוב על המיטה קר ולא נוח.
הוא חזר עם עוד בקבוק מלא והתיישב על קצה המיטה שוב.
"תשתי נסיכה, עד הטיפה האחרונה"
אמילי שתתה יותר לאט הפעם, מתקשה לסיים את הבקבוק.
שהיא לבסוף סיימה, הוא אמר "ילדה טובה" שוב, ואמילי הרגישה תחושת סיפוק. כמעט כאילו היא רצתה לגרום לו להיות גאה. אז היא נזכרה שהיא אמורה עדין להיות כועסת עליו בגלל שהעניש אותה, והיא עשתה פרצוף חמוץ.
הוא הרים את המוצץ שלה ושם אותו חזרה בפה.
"אף אחד לא אוהב בראטיות אמילי", הוא אמר בזמן שהוא נעמד.
"עכשיו, את יכולה לשכב כאן לזמן מה ולחשוב על איזה זה מרגיש להיות קשורה, כמו שהייתי צריך לעשות בפעם הראשונה שהשכבתי אותך לישון. רק תחשבי על זה, אם היית מקבלת את העונש שלך כמו ילדה טובה, כבר היית מקבלת את הבגדים של הגדולות חזרה, הזכות ללכת לשירותים והחירות שלך. במקום זה, את שומרת על עצמך במצב המגוחך הזה. את עשית את זה לעצמך אמילי".
אמילי רק שכבה שם, בוהה בו עם עיניים פעורות. לא היה לה שום דבר להגיד להגנתה.
"עכשיו אני הולך לחדר השני לעבוד קצת, אני לא רוצה עוד שטויות ממך הלילה. את תשארי כאן עד שאני אבוא לקחת אותך. לא משנה לי אם את משועממת, לא נוח לך או צריכה לשירותים. את תישארי כאן עד שאני חוזר. זה ברור?"
אמילי הנהנה בראש, בשקט.
"טוב" הוא אמר. "אני אחזור יותר מאוחר לבדוק את החיתול. אם תוכלי להוכיח קצת שליטה עצמית ולהישאר יבשה, אולי אתן לך להשתמש בשירותים כמו גדולה" ועם זה, הוא סגר את הדלת שוב.
"אוי לא" אמילי חשבה. "אני כזאת תינוקת, הוא אפילו לא חשב שיכול להיות שהרטבתי את עצמי כבר. מה אני הולכת לעשות? כמה זמן אצטרך להישאר כאן?"
שוב אמילי התחילה לנענע את המותניים ולהזיז את הרגליים, היא מרגישה את הריפוד הסקווישי החם כנגד הכוס שלה.
"תעצרי את זה! ילדה מטונפת!" היא חשבה "זה מגעיל" אמילי רק שכבה שם. אין לה מה לעשות חוץ מלחשוב על המצב הקשה שהיא נמצאת בו. היא רצתה בנואשות לגעת בעצמה והעובדה היא שלא היה שום דבר שהיא יכלה לעשות חוץ מלחשוב על זה, מה ששיגע אותה.
"זה מכוון? הוא יודע שזה מרגש אותי? אולי זאת לא אשמתי?"
המוח של אמילי התמלא בשאלות. אבל לאט לאט הפוקוס שלה זז מרגשות מוזרים של התעוררות מינית, ללחץ על שלפוחית השתן.
אמילי זזה במיטה, מנסה להוריד לחץ מהשלפוחית.
"אני צריכה להתאפק הפעם, אולי אם אתאפק הוא יתן לי ללכת לשירותים." היא חשבה, היא שכחה שהוא כנראה יכעס שהיא כבר הרטיבה את עצמה.
אמילי נלחמה באזיקים, מנסה לסגור את הרגליים, מנסה להזיז את היד למפשעה. זה חסר סיכוי, אמילי לא במצב שהיא יכולה להיאבק.
היא חיכתה וחיכתה שהוא יחזור, היא רצתה לצעוק לעזרה, אבל היא נזכרה שהוא אמר שהוא יחזור שהוא יהיה מוכן. אמילי הרגישה חוסר נוחות, בזמן שהיא זזה ומתפתלת, מרעידה את הרגל בלי שליטה בתסכול.
"אולי אם אשחרר ממש מעט, זה ישחרר את הלחץ", היא חשבה. ועם זה, זרם קטן ברח.
אמילי הבינה מיידית שזה היה רעיון רע, שהיא הרגישה שהזרם זולג ישר למיטה.
"אוי שיט!" היא חשבה, החיתול שלה היה כבר כל כך ספוג, שהוא לא יכול לספוג יותר כלום, אם יברח לה שוב.
"אני צריכה להתאפק, אני צריכה להתאפק, אני צריכה להתאפק" אבל זה היה חסר טעם. אחרי עוד כמה דקות, היה עוד טפטוף.
עוד יותר זרימה עם עצירה מבוקרת הפעם. אבל השתן הספיק להתפתל סביב ירכיה ולזלוג החוצה מתוך חגורת המותן בחלק האחורי של החיתול שלה.
"איככככ! זה מרגיש רטוב! אני לא מאמינה שזה קורה".
כמה דקות אחרי זה עוד זרם ארוך של שתן, של מספר שניות. הפעם היא הרגישה נזילה בחלק האחורי של הרגל ועוד בחלק האחורי של החיתול. פתאום הגיע עוד זרם שהצטרף שנזל למצעים והוסיף לכתם הרטוב מתחתיה.
הלחיים של אמילי הסמיקו כשהיא הרגישה סדרה של זרמים קצרים בלתי מבוקרים, ואחרי זה שחרור מלא. אמילי לא שולטת בזה ולא יכלה להפסיק את זה ולא משנה כמה רצתה. היא מרטיבה את עצמה ביודעין כמו תינוקת חסרת אונים. בזמן שהיא שוכבת על הגב שלה, אמילי יכלה להרגיש את השתן החם זורם בכל אזור הירכיים והטוסיק. השתן זורם בחופשיות מעבר לחלק האחורי של החיתול ומרטיב את השיער שלה. היא הרגישה את השתן עכשיו זורם מסביב למגן רגל של החיתול ואפילו נשפך מהחלק העליון של החיתול, על הבטן שלה. השתן בכל מקום, על כל המיטה, על כל הגב שלה ובשיער. אמילי הייתה ספוגה.
מתי שזה סוף סוף נגמר, היא פשוט התייפחה בשקט, מרגישה מתוסכלת. אין שום דרך בעולם שהיא תוכל להסתיר את זה. היא הזיזה את המשקל שלה במעט והרגישה עוד שתן יוצא מהחיתול.


אתר זה נבנה באמצעות